ההבדל בין מחאת אוסלו למחאת הרפורמה

בראשית המחאה נגד הרפורמה המשפטית – בין מיצגי "סיפורה של שפחה" לשירת הזמבורות בצמתים – נחשפתי לשיחת חברות מתוסכלות מהממשלה, שחתמו באנחה: "הם דוהרים קדימה בכל הכוח, בלי לראות בעיניים. אין מה לעשות. אחרי שהם יגמרו להרוס הכול, נצטרך להתחיל את המדינה מחדש, מההתחלה". וכמה שהמילים היו מוכרות. וכמה שהמנגינה. ורק הכוח המניע, זה שייצר תחושת תהום של ייאוש, היה אחר כל כך.

הרי זה בדיוק מה שאמרנו אנחנו אי אז בעיצומן של שנות התשעים – בכאב, בתסכול, בייאוש מטריף דעת. הבטנו בעיניים המומות על חגיגות אוסלו שהשתלטו על המסכים בלי שתתלווה אליהן טיפת ביקורת, בלי שאלות קשות. אוטובוסים התפוצצו, יהודים נשחטו, אבל מילון הנדסת התודעה הקולקטיבית הסביר לנו לאט ויפה שמדובר ב"קורבנות שלום". "שלום עושים עם אויבים", טענה סיסמת תוכחה אחרת מאותו בית מדרש, שמיתג את שוחרי חודייביה כשוחרי שלום. קנאי אוסלו אימצו בחום טרוריסטים עם דם על הידיים, שעה שהדפו בשאט נפש את אחיהם מהמחנה הלאומי וראו בהם אויבים. סליחה, "אויבי השלום".

בזמן החתימות, כשעל המסך כיכבו מדשאות מעוטרות בבלונים מנופחים מאוויר חלומות ונטולי אחיזה בקרקע, באולפנים לבשו בגדי חג. כתבי השטח התפייטו על משב רוח של שלום שיביא למימוש חזון הכבש והזאב, או אז תשקוט הארץ ארבעים שנה. פה ושם ניתנה במה מלגלגת לאיזה ימני נרגן שהתעקש להחריב את השמחה, בעוד פרשנים מלומדים מסבירים לו בחוסר סבלנות מופגן שהוא מפספס את גודל השעה. התסכול וכאב הלב אצלנו היו עצומים, אבל עלה עליהם הפחד. חרדה קיומית שמהסכם להסכם, עת עוד דונם ועוד עז עוברים צד, הקשים שבשונאינו מצליחים לתפוס עמדות תקיפה נוחות, תוך שהם זוכים לאספקת נשק ולערי מקלט.

גם אנחנו אמרנו אז שהממשלה דוהרת קדימה בכל הכוח, בלי לראות בעיניים. שאין מה לעשות, ושאחרי שהם יגמרו להרוס הכול, נצטרך להתחיל את המדינה מחדש, מההתחלה. מקו החוף, מאזור השפלה. כי הרי רק שם הם יעצרו את כל הוויתורים הכואבים שאיכשהו לא ממש כואבים להם. רק שם הם יגידו סוף־סוף: "עד כאן". אז כששמעתי את הבחורות המיואשות מהרפורמה, שמשוכנעות שהלכה המדינה, התעוררה אצלי לצד החיוך הנוסטלגי גם חמלה. כי מי כמונו יודע כמה מתסכל לראות את התהום בלי שום יכולת לעצור את דהירת המדינה האהובה לכיוונה. וכמה כאב ועלבון יש בעצם אטימת הלב והאוזניים לחרדה הכנה, המבוססת לשיטת הצד האחר, הראויה להקשבה.

הכוח של החלוץ

הרבה קווי דמיון אפשר לשרטט בין ייאוש אוסלו דאז להיסטריית "המהפכה המשטרית", ובכל זאת, בין המוחים בשנות התשעים ובין חלק מהמוחים היום נרשם הבדל גדול אחד. השבוע הרשתות הגדילו לחשוף את המושבות הישראליות החדשות שהולכות ונבנות מעבר לים, עם תמונות "שלום כיתה א'" עבריות מאירופה ומנפאל. בקרב דייריהן, בין החוששים מהמצב בארץ לאלה שמאסו בהנהגה, אפשר למצוא גם צאצאים של אדריכלי אוסלו, באירוניה היסטורית אדירה. הם מצהירים שאינם מתנצלים על ה"רילוקיישן", זה שפעם קראו לו בכנות ירידה מהארץ. כותבים משם ש"אפילו מזג האוויר כאן יותר אנושי", בשיח רעיל שארזו בטרולי, אבל דאגו שריחו העבש יגיע עד אלינו. וזה מה שדווקא לא קרה בזמן הסכמי אוסלו, וגם לא בימי ההתנתקות. מחנה לאומי שעקרו את מפעל חייו; שראה סכנה ברורה ומידית בצמצום הגבול, בהסתמכות התלושה מהמציאות על מי שקורא להשמידנו; המחנה הזה לא ארז מזוודות, לא ויתר על הארץ גם כשאדמתו בערה. גם כששינתה את פניה הציוניות. המחנה הלאומי בחר להישאר, גם בכפוף למדיניות קוטבית לשלו, גם כשהיה לו אפס אמון במנהיגי המדינה ובאנשי הביטחון שהגנו על הסכם מופרך.

"נפולת של נמושות" קרא יצחק רבין ב־1976 לתופעת היורדים, והתקשורת השתוללה. "כאשר טבעתי את הביטוי בזמנו, הייתי סבור שמדינת ישראל חייבת לתחום קו ברור ונחרץ שיפריד בין ישראלים שעוזבים את המדינה בשעת התמודדות עם בעיות ביטחון, כלכלה וחברה קשות ביותר, ובין אלה הנשארים למרות הקשיים ונושאים בנטל המדינה", טען רבין שנים אחר כך. הוא התנצל על הדברים, וקבע: "האווירה היום שונה. ישראלים החיים בחו"ל, בעיקר בארה"ב, עוזרים למדינה".

אכן, דברים קשים. הרי כל יהודי יודע כמה קשה לחיות עם סימן מטרה על הגב, לתחזק חרדה קיומית קבועה לאהוביך ולצאצאיך. הארץ הרי לא שקטה ארבעים שנה, אפילו לא חודש. מי שעדיין מבקש להאשים את שלטון הימין הממושך, מוזמן להקשיב קשב רב לשאיפות הגלויות לכל אוזן של השכנים פה, להצהרות הברורות המגדירות את המטרה – חיסול הישות הציונית בין הירדן לים. לא מהיום, מתמיד. ומי שלא מאמין שאפשר לנצח, מי שלא רואה אופק או תקומה, מבקש להיות היהודי האירופי של ראשית המאה הקודמת, שנמלט בטרם פורענות וכליה. ויש גם מי שהאירועים הטראומטיים מביאים אותם לחפש איזה פסק זמן. לא פרדה, רק כמה נשימות של יהודי נודד בחיפושיו אחרי שלמות ושלווה. אפשר להתווכח על זה, לכעוס על זה או להזדהות עם זה, אבל קודם כול צריך מול זה תוכנית עבודה.

המילים החריפות של רבין היו אולי קשות לעיכול, אבל המהות מאחוריהן נכונה: אכן, יש קו ברור ונחרץ בין מי שעוזבים בשעת התמודדות ובין מי שנשארים לשאת בנטל המדינה למרות הקשיים. קוראים לזה חלוציות, ולחלוציות יש מחיר, אבל גם עוצמה. רוב מוחלט של אזרחי ישראל, מימין ומשמאל, מוכן להיות כוח חלוץ בדרגות משתנות במדינה שהפכה כולה חזית, שדורשת מאנשיה אורך רוח ועמידה איתנה. אבל לחלוציות יש דרישה נוספת, אולי קשה יותר: מוכנות להיכנס לבוץ הקיומי תוך ויתור על מנעמי הגלובליזציה לטובת הבנת תמונת הביטחון המלאה. שלושים שנה אחרי אותו ייאוש אוסלו, כשרגלי הצפרדע שלנו התרגלו לטמפרטורת הרתיחה המזרח־תיכונית, אנחנו נדרשים לקפוץ החוצה מסיר הבשר הזה, ולהתחיל מחדש. ואנחנו נדרשים גם לשלב ידיים סדוקות, ולעבוד יחד לטובת המטרה. כי עם כל הניסיונות להקים בועות ישראליות בארצות זרות, באמת אין לנו ארץ אחרת, ורק כאן יש משמעות אמיתית לשירת התקווה.