בזמן שאני צועק בטלוויזיה, לד"ר זמרי יש מקצוע אמיתי: היא מנסה להציל את העולם. כמו שאתם בוודאי זוכרים, היא עובדת בחברת נוירוסנס, ועמלה על פיתוח תרופות למחלות ממש נוראיות בדגש על ALS. אז כשהיא מבקשת ממני לעזור לה עם משהו שקשור לעבודה שלה אני תמיד מסכים: עד שיש לי הזדמנות לעשות משהו גדול יותר מלהתעצבן על משהו שעשתה נעמה לזימי, אני לגמרי מתכוון ללכת על זה.
לכן כשהיא הזכירה לי השבוע שביום שלישי "יש את הדבר הזה של העבודה שלי שדיברתי איתך עליו", מיד אמרתי לה שאני מגיע, למרות שידעתי שאין שום סיכוי שהיא דיברה איתי עליו. זו הרי טקטיקה זוגית ידועה: שכחת להודיע לבן הזוג על אירוע מסוים שמשנה דרמטית את סדר היום? כל מה שצריך לעשות זה להתנהג כאילו עדכנת אותו מזמן ולייצר תחושה של "איך לעזאזל שכחת את זה אחרי שהזכרתי לך את זה כל כך הרבה פעמים". הטקטיקה הזאת תגרום לו לחשוש לחייו עד שייאלץ להודות שהיא אכן דיברה איתו על "הדבר הזה של העבודה".
אז ביום שלישי אחרי הרדיו יצאתי למתחם התחנה בתל־אביב. ידעתי שזה אזור רווי מסעדות נחמדות, והנחתי שאני מוזמן לארוחת צהריים קלילה, קודש למאבק במחלת ה־ALS (טרשת אמיוטרופית צידית, או מה שמכונה "ניוון שרירים"). ובכן, טעיתי. כשהגעתי למקום הנקוב בוואטסאפ גיליתי מתחם ובו שתי אמבטיות מתכת מלאות במים ובקוביות קרח. מסביב לאמבטיות עמדו מדענים ואנשי מחקר שהגיעו לאתגר אמבטיית הקרח של עמותת ישראלס (IsrALS).
עשור לאתגר
הכול התחיל לפני עשור. זאת הייתה תקופה תמימה: במקום לריב על פילדלפי בטוויטר, אנשים צילמו את עצמם בפייסבוק שופכים על עצמם דליי קרח. זאת הייתה יוזמה של פיט פרייטס, שחקן בייסבול וחולה ALS. הוא הזמין אנשים לעמוד באתגר, ואז לאתגר עוד שלושה חברים לעשות זאת בעקבותיו, ולהזכיר שהם עושים זאת למען המאבק ב־ALS. וזה עבד. לציון עשור לאתגר ההוא, שעזר לחברות כמו זו של ד"ר זמרי לפרוץ לתודעה, החליטו לשדרג את האתגר ולא להסתפק בדלי אלא לטבול את כל הגוף.
ד"ר זמרי שלפה בגד ים ואמרה לי ללכת להתלבש. מסביבי אנשים רעדו, ולא מפחד. בכל אמבט הונח אדם כשלצידו מין מדריך שאמור להרגיע אותו ולגרום לו להישאר ולא לקפוץ החוצה בצווחות. מצד אחד כעסתי על ד"ר זמרי, שלא הכינה אותי לקראת האירוע, ומצד שני אמרתי לעצמי וואלה, חוויה, וגם למטרה טובה, וגם מה כבר יכול לקרות? כולה קרח, וגם הגיע הזמן שאני אעשה משהו חיובי למען העולם, וגם אמאל'ה נגעתי בטעות במישהו שהרגע יצא מהאמבטיה והוא ממש קר.
אז לבשתי בגד ים ושאלתי את המדריך כמה דקות צריך להיות בפנים. הוא אמר, בחיוך, ששלוש דקות. שאלתי למה הוא מחייך, הוא שאל למה אני מבועת. האמת? באותו הרגע השתחררתי. יאללה, שלוש דקות זה כלום, נכנסים, קר קצת, יוצאים, לא צריך להגזים. ד"ר זמרי אפילו הציעה שבשביל הכיף נעשה מזה תחרות, ונראה מי מחזיק יותר זמן. אני אפילו הצעתי שבשביל הכיף, בפעם הבאה שעומדים לקרטב אותי היא תודיע לי מראש.
אחרי רבע שעה של המתנה מורטת עצבים הגיע תורנו. עמדנו כל אחד מאחורי האמבט שלו, וליד כל אחד מאיתנו מדריך כאילו יש מה להדריך. אני נכנס לאמבטיית קרח, נראה לי שאני יודע מה בדיוק עומד לקרות לי. זה לא שאכנס פתאום והוא יגיד לי "אחי, הולך להיות לך מה זה נעים אם רק תיגע במרפק עם הברך".
ואז הבנתי מה הוא עושה שם. רגע לפני שנכנסתי המדריך שלי צרח פתאום למישהו מאחורה את המילים שהכי לא התחשק לי לשמוע: "תביא לי ארבע שקיות קרח, אין מספיק". רבאק, אז אין מספיק קרח, מה אתה מתעקש עכשיו, תן להיכנס ולגמור עם זה. בתוך שלוש שניות הגיעו אליו השקיות והוא התחיל לשפוך לאמבטיה עוד ועוד קוביות לקראתי.
כשהוא סיים, ניתן האות.
טובלים ראש
ארבע השניות הראשונות היו לא נוראיות בכלל, אבל אחרי זה, השם יעזור ויציל. שכבתי שם כמו שקית אפונה וגזר ששכבה שנתיים בפריזר. המדריך שמדד זמן רכן לידי ושאל אותי איך אני מרגיש. אמרתי לו שממש סיוט, והוא הסביר לי שזה טבעי. אה אחי, סבבה, אם זה טבעי אז הכול טוב, תודה שהסברת לי. אמרתי לו שכואבות לי הרגליים. הוא אמר שהגוף עדיין בהלם ועוד מעט זה ישתפר. אמרתי לו שזה באמת השתפר ועכשיו הכאב כבר לא ברגליים אלא בכל הגוף. הוא אמר לי לנשום. אמרתי לו שבשביל זה אני לא צריך אותו. הוא אמר לי להשתחרר ולקחת את הגוף קדימה כדי שכל הגוף יהיה בקרח. אמרתי לו שאני שונא אותו. הוא אמר לי שנשארו עוד שתי דקות.
באמבט השני נחה ד"ר זמרי בשלווה, כאילו מדובר בחופשה אקזוטית באקפולקו. "אני ילדתי תאומים, שום קרח לא ינצח אותי", אמר מבטה. בגזרה שלי הכאבים הלכו והתעצמו. שקלתי להיכנע ולברוח בריצה, ואפילו נתתי הוראה לגוף לעשות את זה, אך הוא סירב פקודה. סליחה, לא התנדב פקודה.
המדריך עדכן אותי שנותרה חצי דקה. אני איבדתי חצי הכרה. ד"ר זמרי עברה על הודעות בוואטסאפ ובדקה דוא"ל. ספרנו לאחור: בררשר, בבררע, שמובבררררה… בשנייה האחרונה המדריך שלי הביט בי ובחושניות לחש לי לאוזן "טבילת ראש לפני שיוצאים?". לא הספקתי לענות והוא כבר דחף לי את הראש לתוך הקרח. אחר כך הוא עזר לי לצאת מהאמבטיה והעמיד אותי כקרחון ליד ד"ר זמרי המרוצה מעצמה. אנשים מסביב חשבו שבפטריוטים אני נראה יותר עמיד, ואני חיכיתי שהדם יחזור לאזורים הרחוקים בגוף. ד"ר זמרי אמרה שהיא גאה בי ואני אמרתי לה בחזרה שגם אני גאה בי. בכל זאת, לא בכל יום אני עוזר לדוקטור שלי להציל את העולם.
