הכי קל לכתוב היום דברי ביקורת. אין כמעט נושא שעולה בדעתי שאין לי משהו ביקורתי לומר עליו. וככל שהייאוש מכרסם יותר, ככה הביקורת מתרחבת וגדלה. היא נכנסת לנישות קטנות וכובשת כל חלקה טובה.
ואני ממש לא לבד בזה. זה קורה גם אצל אנשים שאני מכירה שהם חיוביים בדרך כלל, ולא מעסיקים את עצמם בענייני אקטואליה או במה שקורה בעולם. פתאום אני מגלה שכמעט כל שיחה איתם היא שיח ביקורתי נוקב על המצב.
כשאני אומרת "המצב", אני פותחת בכך תפריט נרחב. על איזה מצב אנחנו מותחים ביקורת עכשיו? על הצפון, על הדרום, על המפונים, על החטופים, על משפחות השכול, על הפצועים?
כל רובריקה כזאת מסתירה בחובה ערימות של דעות שלכולן אותו האופי. ביקורת.
אבל זה לא לגמרי מדויק. זאת תמונה חלקית של אופן התנהלות השיח כעת. השבוע, כששמעתי את הדברים הנוקבים שהפנה אביו של החטוף שנרצח אורי דנינו הי"ד אל ראש הממשלה בנימין נתניהו, הבנתי פתאום כמה דיבורו חריג וכמה קשה היום לשמוע דברי ביקורת אמיתיים ומעשיים שאפשר לעבוד איתם, להגיב להם ובעיקר להקשיב להם.
אחת הרעות החולות העיקריות של התקופה הזאת, בעיניי, היא הציניות הנוראית שמתבטאות בה התחושות והמחשבות שלנו.
אנחנו נעשים ציניים יותר ויותר, הופכים למגיבים אוטומטיים, גם בנושאים שבעבר לא היה לנו חשוב להביע עליהם דעה. אנחנו הופכים לממורמרים, רגשיים, זועפים וחסרי סבלנות, בעיקר בניהול שיחה.
לאן פנינו
דבריו הכואבים והמטלטלים של הרב אלחנן דנינו לראש הממשלה כללו בין השאר טענות בדבר התנהלותו מול חמאס בשנות כהונתו. עד פרוץ המלחמה רבים חשבו שהיה בה היגיון כלשהו, אך המחשבה הזאת התנפצה לכולנו באחת. הדברים האלו, וגם הדברים שאמר לגבי התייחסותו של ראש הממשלה לביקורת מבפנים, לא היו לי חדשים.
אלו מחשבות ותחושות שאני סוחבת בעצמי כבר הרבה זמן, ולצידי אנשים רבים שחווים את אותה החוויה. הם מוחים נגד מעשי נתניהו ודנים בהם בכל הזדמנות. ובכל זאת, את ההקלטה של דנינו הייתי רוצה לתמלל ולכתוב לעצמי כדי לא לשכוח איך אמורה להישמע ביקורת. ביקורת ימנית ולאומית, שלא זזה מעמדותיה אבל לא חוששת גם להביט בה ולתהות איפה אנחנו ולאן פנינו.
הביקורת של דנינו הציפה בי את השאלה איך התקלקל לנו המנגנון, עד שנשאבנו לשטחיות, לוויתור על עקרונות, לחשש מאמירת האמיתות האלו כדי לא להישמע קפלניסטים, רל"ביסטים או כל מילת גנאי אחרת שתציין בעיטה החוצה מהמחנה. כך הפכנו לאדישים, אפתיים למציאות. רק בגלל החשש לומר את האמת ולהרגיש אותה.
והכול מייאש. ושום דבר לא מובן. בעוד שנים ארוכות נתבונן אל התקופה הזאת ותחושות קשות ילוו אותנו, ויקשו עלינו לחזור ולהתנהל בתחושת ביטחון, ולא רק בהקשר הצבאי של המונח.
אנחנו נמצאים תחת הנהגה שאינה מקובלת על חלק נכבד של העם, וטענותיהם כלפיה (גם אם הן מובאות בדרך מקוממת, כופה ולא דמוקרטית, ובהרבה מובנים בלתי רצויה) מוצדקות או לפחות דורשות עיון אמיתי, מכבד וחף מזלזול.
העובדה הזאת מקשה מאוד על חיינו, צובעת הכול בשחור ולבן, משטחת, מתייגת, מגדירה, מקטלגת, משחירה ומוחקת כל אדם בהתאם לנושא שהוא מתבטא בו.
הדבר היחיד כמעט שמחזק את התקווה שלי ומונע ממני לשקוע בייאוש הוא האמונה בה', בחסדיו ובידיעה שהעם הזה ראה ייאוש לאורך ההיסטוריה, ואיכשהו תמיד באורח פלא ובדרך נס נחלץ מזה
בימים אלו, הדבר היחיד כמעט שמחזק את התקווה שלי ומונע ממני לשקוע בייאוש הוא האמונה בה', בחסדיו ובידיעה שהעם הזה ראה ייאוש לאורך ההיסטוריה, ואיכשהו תמיד באורח פלא ובדרך נס נחלץ באופן מעורר השראה ותקווה.
כל הנושאים שיש לי מה לומר עליהם, כל ביקורת שיש לי להשמיע, נבלעת היטב בזעקות שבר נוראיות של בני אדם, אזרחי המדינה הזאת, שכל רצונם לחיות בה בכבוד ובגאווה – אך המציאות הטילה משקל עצום על כתפיהם, כל אחד מסיבותיו הוא.
אמון ואמונה
אני יודעת, אמרתי וכתבתי פה דברים שאולי אסור לומר. שעלולים להחליש, שמאכילים את האויב עוד יותר, שלא מועילים. עדיף היה לו חזרתי להתעסק במה מחזק אותנו, באלמנות המופלאות שלי ובצחוקים מהמופע שלנו.
אבל דווקא בגלל האמון הרב שיש לי בנו, בעם הקדוש הזה, דווקא כי אין לי ספק שאנחנו יכולים לזה, שביקורת המתבוננת באמת ובכנות גם בחולשות ובחסרונות שלנו נועדה להצמיח, לנער ולהוליד מנהיגים חדשים – דווקא בגלל כל אלה אני שותה בצמא את הביקורת של משפחת דנינו.
בדבריו לגבי עסקת החטופים, לגבי הצורך בחתירה לאחדות ולגבי התנהלות ראש הממשלה מול העם בעת המלחמה, הרב אלחנן הזכיר לי כמה חשוב שנדע שאנחנו לא יכולים לוותר על הביקורת הפנימית הזו. אם לא למענם אז למעננו.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
