השבוע נפתח ברצח שלושה ישראלים במעבר אלנבי בידי מחבל ירדני, נמשך בירי רקטות, טילים נגד טנקים וכטב"מים של חיזבאללה, וכן ברצח חייל בפיגוע דריסה בבנימין. הלחימה בדרום עזה גבתה גם היא מחיר דמים, הפעם בתאונת מסוק. לאחר כמעט שנה המועקה הציבורית הולכת ומכבידה, ונראה שההנהגה והציבור טרם הבינו את משמעותה של מלחמת אזורית מתמשכת על שחיקת אנשי המילואים ובני משפחותיהם.
את הרצח בגשר אלנבי ביקשו לסכם כמעין תקלת אבטחה מקומית, שאפשר לתקן ולהכיל כדי לשוב לשגרת ההתנהלות בגבול המזרחי כגבול של שלום. אלא שהרצח מבטא שינוי מסוכן בירדן, המאיים על היציבות השלטונית שם. את התסיסה והאי יציבות מעוררים גורמים פנימיים בממלכה – אוכלוסייה פלסטינית גדולה וריכוזים של כ־2 מיליון פליטים מסוריה ומעיראק – לצד מאמץ איראני ממוקד לערעור יסודות השלטון ההאשמי.
על אדמת עיראק וסוריה, בגבולה המזרחי והצפוני של ירדן, מתארגנות מיליציות חמושות שמפעילה איראן. הן מקדמות החדרת אמצעי לחימה ונשק לממלכה במאמץ לחדור מערבה, ולהבריח אמצעי לחימה למחבלים במרחבי הרשות הפלסטינית ובמדינת ישראל. כך, בתהליך שיטתי נבנית ממזרח לירדן זירת לחימה נוספת שטהרן מבקשת לצרף לשאר הזירות הפועלות בשנה האחרונה נגד ישראל. בהיבט הזה, הרצח בגשר אלנבי הוא כרוניקה של התפרצות טרור ידועה מראש.
במקביל נתבעת הנהגת ישראל לקבלת החלטות קשות בזירה הצפונית. בצה"ל ובדרג המדיני נדרשה חשיבה על דפוסי הפעולה עד כה בלבנון בשני ממדים: בממד האחד נדרש מענה לעלייה התלולה בהיקף הירי ובטווח האש של חיזבאללה. בממד השני, המדאיג יותר, מסתמנת אכזבה מהתקווה שדפוסי הפעולה של צה"ל יחוללו את התנאים הנדרשים להשבת התושבים הישראלים לבתיהם.
צה"ל משיב מלחמה בשיטות שגובות מחיר מחיזבאללה, ומפגין יכולת מודיעין מרשימה ויכולות תקיפה יעילות ומדויקות. ובכל זאת, ככל שעוברים הימים נדמה שהמציאות המתהווה בזירת הצפון תקועה במבוי סתום ביטחוני. כל הישגי פיקוד צפון, אמ"ן וחיל האוויר לא מספיקים כדי לכפות על נסראללה ומפעיליו האיראנים הסכמה להסדר לסיום הלחימה.
חיזבאללה מאבד לוחמים ומפקדים מהשורה הראשונה, וכן נכסים חיוניים כמו מחסני תחמושת ועמדות מבוצרות, וגם בתים בכפרי קו הגבול. נסראללה אחראי לסבלם של כ־100 אלף לבנונים, תושבי דרום לבנון שנעקרו מבתיהם, אלא שהמחירים הללו זניחים בעיני חיזבאללה ואיראן לנוכח ההישג האסטרטגי מהיממות הראשונות למלחמה, כשעשרות אלפי ישראלים נטשו את בתיהם בקרבת הגבול. תודעת האויב מאפשרת לו להגביר מדי יום את עוצמת ההתקפות לשטחה של ישראל, גם נגד מטרות אזרחיות בנהריה ויישובים במעגל השני. כל זה מחייב את ישראל להוביל לתפנית.
ביחס לעזה שר הביטחון יואב גלנט הציג השבוע מסמך־שלל, שמיוחס למפקד חטיבה בחמאס, שיכול ללמד על מצבו של הארגון, המצוי על סף הכרעה. במסמך טמונה הבשורה שהמשך הלחימה ברצועה יוכל להגיע בקרוב להישג מערכתי מובהק. אבל רצועת עזה היא רק זירה אחת במערכה מרובת זירות.
יש בישראל עמדה החותרת לסיום המלחמה מתוך היענות להצעות הפסקת האש שמגישות לה קטאר, מצרים וארה"ב. נדמה שעמדה כזאת מתעלמת מפוטנציאל הצגת ההסכם בעולם הערבי ככניעה ישראלית. בהנחה שאין בישראל מנהיגים המבקשים כניעה, על מובילי העמדה הזאת להסביר מדוע לדעתם היא יותר ממריחת טיח על סדק עמוק בתקרה העומדת לקרוס. היו בוודאי טעויות בניהול המלחמה, אבל לא הן גרמו להתארכותה. היא מתמשכת בעיקר בגלל אויבים שעמלו זה שנים לבנות מערכת אזורית המוכנה למלחמה ממושכת.
בשלב הזה מדינת ישראל רחוקה עדיין מגיבוש תפיסה מתאימה לניהול מלחמה כזאת. מצב זה מעצים את השאלה כיצד היא יכולה להביא את המלחמה לסיום רצוי. התשובה תתברר רק בשנה הבאה, בחתירה לתפנית לטובה בכלל זירות המלחמה, ובציפייה מאמינה לבשורת ישועה.
