א. היה רגע שבו מצאתי את עצמי שר את ההמנון הלאומי מול הטלוויזיה בדירה הקטנה ששכרנו לנו בפרוג'יה, בירת אומבריה שבאיטליה. האמת חייבת להיאמר, אחזה בי איזו התרגשות שאינה מצויה בי כשאני בסלון ביתי במרכז ירושלים, בוודאי בעטיו של משחק כדורגל. התכולים־לבנים שלנו שיחקו נגד הנבחרת האיטלקית (המכונה בעצמה "הקבוצה התכולה"), וכך, לרגע קצר, מילאה "התקווה" את הערוץ האיטלקי הראשון, ואת בתיהם של מיליוני איטלקים ששמעו על ישראל בשנה החולפת רק במהדורות החדשות, לרוב בליווי תמונות טורדות מנוחה של חורבן רצועת עזה.
ההמנון תם, המילים "ציון וירושלים" עוד הדהדו בחלל החדר, ואז ניסה השדרן האיטלקי להסביר מדוע המשחק מתקיים על אדמת בודפשט ולא בטרה סנטה (אדמת הקודש) של ארץ ישראל: "בשל הקונפליקט באזורם", הוא אמר נמרצות והמשיך הלאה. לא יכולתי לא לחשוב על הסטריליות שבניסוח, על הפער בין קונפליקט, יצור נקי ומצוחצח המתקיים ביומני החוץ, ובין מלחמה, חיה מפלצתית בעלת שיני ברזל וציפורני נחושת, כזו שראה בחזיונו דניאל.
ב. וזה הדבר היסודי שניסיתי להעביר כמה ימים לפני כן לזוג המקסים, וסנה ואנדראה, שמהם שכרנו את דירתנו. וסנה היא פליטה סרבית שהגיעה לאיטליה בשנות התשעים, אנדראה הוא מחזאי יליד דרום איטליה. שניהם, בשנות השישים והשבעים לחייהם, מייצגים את מצבו הנוכחי של השמאל הליברלי האיטלקי המשכיל והישן: תומך בזכות קיומה של מדינה יהודית, קורא ספרות ישראלית, מתייחס לאימי השואה כרגע השפל הגדול ביותר של האנושות, אך גם קשוב לקול העולה מן העיתונות הרדיקלית הצעירה באירופה ומן הקמפוסים האוניברסיטאיים הצעירים אף יותר. למפגש איתנו הם הגיעו כשסביבם רבים המבקשים לשכנע שישראל היא עתה הרע המובהק.
מדוע אנחנו, נועה אשתי ואני, הגענו ללון בדירתם האיטלקית? למען קורס לימודי איטלקית באוניברסיטת פרוג'יה לזרים, שהוקמה, אגב, בימיו של בניטו מוסוליני. ובאמת, שלהי מלחמת העולם השנייה, לפני שמונים שנה, היו העת האחרונה שמחוז אומבריה ידע את האש והעשן של המלחמות, ידע את הפחד המצמית.
וסנה ואנדראה לקחו אותנו במכוניתם לראות את יופיו של אגם טראזימנו. ישבנו מול מימיו הכחלחלים־ירקרקים של האגם, והם ביקשו להטות אוזן ולשמוע מדוע הרוב הישראלי המוחלט, מימין ומשמאל, לא רואה כמה מלחמה היא דבר נורא. בוודאי הוא רואה, אבל הוא איננו על שפת הטראזימנו, הוא על שפת התהום של הקיום. במילים אחרות, הוא מפחד על חייו.
במקום שלו להדהים כמו אומבריה, שבעיות הכלכלה וההגירה הרגילות של אירופה אומנם נוכחות בו אך אפילו הן פעוטות יחסית, זו אפשרות רחוקה, בדיונית כמעט. כך גם המלחמות בישראל ובאוקראינה: הן נוכחות על המסך, אך בסופו של דבר זהו מין עיטור משנה לחדשות היומיום, בעיה אינטלקטואלית שאתה מתפנה לדון בה בשעת בין ערביים מול האגם. אנחנו ישראלים שמתעתעים באיטלקים הללו, יש בנו משהו חי ושמח מדי, בלי אבק שדות קרב בבגדינו. רק ברגע שסיפרנו איך אחיה של נועה, דביר, נרצח בידי מחבלי חמאס שנים לפני 7 באוקטובר, משהו בפער האינסופי לכאורה בין ירושלים לפרוג'יה הצטמצם באחת.
ג. אתמול ביקרתי באסיזי, עירו של פרנציסקוס, כנראה הקדוש הנוצרי המפורסם מכולם, זה שקרויים על שמו סן־פרנסיסקו באמריקה וגם האפיפיור הנוכחי ברומא. במובנים מסוימים אפשר לראותו כמעין גרסה קתולית של הבעל שם טוב. הוא נודע בתור "העני", אך ביקש שהסיגופים לא יוציאו את האדם מעולמו, לא ישכיחו מאיש הדת את צורכיהם של האנשים הפשוטים ואף לא את יופייה של הבריאה. והנה, הוא, "העני", שהשתדל לאכול רק שעועית מדי יום, הפך למרכזה של תעשייה עירונית שלמה: כנסייה עצומה ומעוטרת פלאים הוקמה לזכרו לאחר שהלך מן העולם, וממנה נמשכות אינספור חנויות שמוכרות פסלים ותמונות בדמותו במחירים מופקעים, ואף בתי קפה שישמחו להגיש לכם עוגת פרנציסקוס ייחודית משלהם או לכל הפחות עוגיית פרנציסקוס קטנה אחת.
אפשר למכור במחיר של כמה אירו בצק נוטף סוכר בשמו של מי שאמר פעם אחת לחסידיו כי מאחר שפינק את עצמו בבשר ברוטב הוא לא ראוי להנהיגם. העובדה הזאת משקפת את היכולת האנושית המתמיהה להפוך מילים גדולות וכוונות טהורות לכלום ושום דבר בעולם המעשה. על אף המרחק בין אסיזי הקטנה לארצנו אני חש כי זהו אותו הפער שחשוב לעמוד עליו כישראלים – גם כשאנו שומעים כיצד יש מי שמציבים לנו דרישות שספק אם היו עומדים בהן בעצמם, אבל גם בתוכנו פנימה. מה בין סיסמאות כמו "ניצחון מוחלט" מחד ו"בכל מחיר" מאידך ובין איזה מימוש מעשי, איך דואגים שהפער בינן ובין המציאות לא יהיה אינסופי, ואיך דואגים שסיסמה גדולה לא תפנה בן רגע את מקומה לפוליטיקה קטנה.
ד. פרוג'יה הקטנה מנוקדת פה ושם בכיתוב המזוהה כל כך "תשוחרר פלסטין". לעיתים אתה חוזה בו גם על תיק הגב של הסטודנט שמתהלך לפניך. כאן אין הפגנות סוערות, זאת פשוט האמירה הנכונה, מעין "קרתגו חייבת ליפול" של צעירים אקדמאיים. אבל אפילו כאן לקח מישהו (אולי ישראלי, אולי פליט איראני) תרסיס צבע חום, ויצא למאבק נגד. במקום אחד מחק את הכיתוב כליל, במקום אחר כתב "תשוחרר איראן" ובמקום אחר הוסיף פשוט סימן שאלה, שהפך את הקביעה הגמורה להרהור נוגה על מצבו של המזרח התיכון.
