המערכת הפלסטינית מתקרבת לשלב חישוב מסלול התפתחותה מחדש. קרוב לוודאי שהדבר ייכפה עליה עם הסתלקות המנהיג הקשיש אבו מאזן, שהוא השריד האחרון של 'דור תוניס'. סמלית, הכחדת דור מנהיגי 'החוץ' של המערכת הפלסטינית לא רק שתסיר את שאריות העידן הלאומי הפלסטיני בעת החדשה, אלא גם תשיב את המערכת הזו לאחור במה שנוגע לציר הזמן ההיסטורי של התפתחותה.
ההתנכרות של נשיא ארה"ב לארגון הסיוע של הפליטים אונר"א, ולמעשה, לעצם רעיון הפליטות, לצד העברת השגרירות האמריקנית לירושלים וסגירתה המתוכננת של נציגות אש"ף בארה"ב, הם כולם ביטוי לתהליך ייבושו המתקדם של הרעיון הלאומי הפלסטיני. רעיון, שהפך אבן הראשה להגדרת מערכת היחסים בין ישראל לפלסטינים מאז שנות התשעים.
המהלכים האמריקנים אמנם מאיצים את התהליך הזה, אבל המתבונן הבלתי משוחד במציאות יכיר בכך כי יותר מאשר לייצר את התהליך עצמו, טראמפ, בדרכו האופיינית, רק נותן ביטוי למה שמתקיים ממילא, ובכך מסיר את מרחב ההכחשה שעדיין נותר בשיח הפוליטי לגבי הרעיון הלאומי הפלסטיני.
במבט היסטורי הולך ומתברר כי שנות התשעים של הסכמי הסיניים/אוסלו היו – כמו השנים הליברליות בישראל – סוג של מובלעת שיותר מאשר עיצבה את פני המציאות העידה על חומרי הגלם היסודיים שממנו עשוי הסכסוך היהודי-פלסטיני וקורצה מהם המערכת הפלסטינית. זו צעדה מאז ומתמיד פסיעות אחדות אחרי התנועה הלאומית היהודית, באופן שבו הגדירה וכוננה את עצמה. בשום שלב מתהליך התפתחותה היא לא הצליחה למצב את עצמה כמערכת בעלת קוהרנטיות רעיונית ופוליטית, שהיא המסד החיוני בדרך לריבונות ועצמאות לאומית.
חוסר יכולתה לארגן את 800 הכפרים ברחבי ארץ-ישראל-פלסטינה תחת רעיון פוליטי ומסגרות מוסדיות פירק אותה לחלוטין בשנת 1948 אל מול היתרון העצום שרכש היישוב היהודי מאז פגשה הציונות את הארץ בשנת 1882. בעשרות השנים שחלפו מאז גם כן, כשלו הפלסטינים לייצר את היסודות הפנימיים הדרושים כדי להמיר את ההיגיון הקהילתי-מקומי שלהם להיגיון לאומי-קולקטיבי. גם בזמן מנהיגות אש"ף נאלץ ערפאת להקריב את מטרות העל הלאומיות על מזבח הקונצנזוס פנימי בין הפלגים הפלסטינים, מה שעיכב את כניסתו להיכלה של הקהילה הבינלאומית עד שלהי 1988.
אותו דפוס התנהלות קבר לחלוטין גם את האקספרימנט הגדול של הסכם אוסלו. ערפאת, שעוצב דרך חווית הגלות שהכתיבה את הצורך בקונצנזוס פנימי כמטרת על פוליטית, העדיף את חמאס על פני עתידה הלאומי של המערכת הפלסטינית ונמנע ממעשה 'אלטלנה', כאשר הטרור שטף את ערי ישראל בשנים 1995-6. בשנת 2000 הוא גזר סופית גורלו שלו ואת עתיד המערכת הפלסטינית. מאז המערכת הפלסטינית בדמותה של הרשות לא חזרה לעצמה. היא הוחלשה במכוון על-ידי ישראל, אבל גם החלישה את עצמה.
אבו מאזן המשיך את מפעלו האובדני של קודמו כאשר סילק מהדרך את ראש ממשלתו, סלאם פיאד, שביקש לבנות את יסודות המדינה שבדרך, ולמעשה ראה בשנת 2007 כיצד חלום המערכת הפלסטינית האחודה מתפרק שוב, בחסות השתלטות חמאס על רצועת עזה והפיצול הגיאו-פוליטי שהפך עובדה מוגמרת בין הרצועה לבין הגדה. מאז כשלה המערכת הפלסטינית שוב ושוב להגיע להסכמות פנימיות על פיוס ושימרה את היגיון הנפרדות הפנימית. היא אמנם אימצה את שפת השיח הלאומי ודיברה במונחים של מדינה, ריבונות והכרה כסוג של אידיאלים, אבל בה בעת הלך והתרחב הפער שבין השיח הגלוי לבין המציאות בשטח.
בשטח התהוו בשנים האחרונות תהליכים שהחלישו עוד יותר את המערכת הזו ונתנו ביטוי ליסודות ההיסטוריים הפרימודיאליים הטבועים בה של פיצול, נאמנויות כפולות ומוקדי שליטה מרובים. החוקר-עיתונאי פינחס ענברי מצביע בשנים האחרונות על תהליך העצמה של מוקדי הזהות החמולתיים במקומות שונים בגדה על חשבון הרשות הפלסטינית. תהליך זה נוכח גם בשל ההקשר הגלובלי, שנותן ביטוי חברתי נרחב יותר להגדרות זהות קהילתיות על חשבון הגדרות זהות לאומיות וגלובליות.
סקרי דעת קהל שנערכו בשנים האחרונות בקרב הפלסטינים, ועל-ידי סוקרים פלסטינים, מלמדים אף הם על תהליך של החלשת הרעיון הלאומי ועל סדר עדיפות חדש שמעמיד במרכזו נושאים כמו רווחה כלכלית ואישית על חשבון רעיונות לאומיים. מנקודת מבט זו, גם הכרסום המתמשך בפרדיגמת שתי המדינות הוא ביטוי נוסף להיחלשות השלב הלאומי הפלסטיני. ושוב, אין כמו נשיא ארה"ב כדי לסיר את קרום התודעה הכוזבת שבו ספוגה המערכת הבינלאומית דרך ההדלפות על העיסוק ביוזמות מדיניות שאינן משכפלות עוד את הפרמטרים שקבע הנשיא קלינטון להסדר ישראלי-פלסטיני.
אמנם, כרסום הרעיון הלאומי הפלסטיני אין משמעותו התנתקות של הפלסטינים עצמם משאיפותיהם, ייחודם האתני וגם לא ממקורותיהם ההיסטוריים. כל אלה שרירים וקיימים במציאות הנוכחית ובתודעה האישית של כל מי שנמנה עם הקולקטיב הפלסטיני. אולם, הם אינם מהווים עוד את הבסיס לעיצוב עתידה המדיני של המערכת. במציאות הנוכחית, הולך ונוצר דיסונאנס חריף בין המקום שנמצאת בו כיום המערכת הפלסטינית ובין המקום, ב-ה"א הידיעה, המהווה את משאת הנפש שלה.
במרחב שבין לבין, שבו משתלבים חמישים גוונים של אפור, הולכת ומתעצבת המציאות הפוליטית, המדינית והחברתית, שתגדיר את המערכת הפלסטינית לשנים הבאות. זהו איננו המרחב המרוקן כליל מהגדרות זהות לאומיות שאותו ניסחה גולדה מאיר בשנות השבעים תחת הסיסמא של 'אין עם פלסטיני'. מנגד, זהו גם איננו המרחב הלאומי הקלאסי שהוגדר ככזה בשנות התשעים על-ידי אנשי אוסלו ובהמשך אנשי ז'נבה. זהו מרחב קהילתי פלסטיני שיש בו אמנם יסודות זהות אתנו-לאומיים, אבל גם יסודות אחרים שהופכים אותו הרבה פחות בשל למימוש מלא של הרעיון הלאומי.
למציאות הזו יש שתי משמעויות מרחיקות לכת: האחת, שכל רעיון להסדרה מדינית יהיה כרוך בהשלמה עם המציאות הבלתי-הפיכה של מרחב גיאו-פוליטי משותף בין הים לבין הנהר. השנייה, הכרוכה בהשלמה עם עמדת הבכירות של הקולקטיב היהודי באותו מרחב, שהיא תנאי הן לשימור הרעיון הציוני, והן להבטחת היציבות הביטחונית. תחת אותן הנחות יסוד יעמדו לרשות הצדדים אפשרויות מדיניות מגוונות, שאינן כרוכות בחלוקה של המרחב על-פי מודל שתי המדינות. זו הפכה תחת הנסיבות החדשות-ישנות לאפשרות קצה מבחינת סבירותה. אפשרות הקצה האחרת היא כמובן רעיון הסיפוח נוסח 'הבית היהודי' או רעיון אזרוח הפלסטינים של הסופר א.ב יהושע.
בתווך שבין לבין, מצויות חלופות נוספות החל בשימור המצב הקיים תוך מתן הקלות, מחוות ותמורות לפלסטינים שנועדו להרחיב את סמכויות הרשות הפלסטינית ולאפשר רציפות טריטוריאלית בשטח, עבור ברעיון האוטונומיה הפלסטינית (מינוס או פלוס) ועד רעיון הפדראלי במסגרתו תהפוך הגדה המערבית לפדרציה אזורית במסגרת מדינת ישראל. הרעיונות הללו נמצאים כולם על הרצף שבין רעיונות הקצה, נבדלים האחד מהשני בהגדרת עומק המשולבות של הפלסטינים במערכת הישראלית.
דומה, כי הפלסטינים מתקרבים מאד לרגע שבו יצטרכו לחשב את מסלולם מחדש ולהכריע בין החלופות השונות. בהיעדרה של יוזמה פלסטינית – והרושם הוא כי זהו התרחיש הסביר ביותר – תתגלגל מבחינתם המציאות המדינית, למקום שהוא בבחינת האל-חזור.
