יואל ומירית נוטשיבסקי ירדו מהמונית, אספו את מזוודותיהם, ולאחר שהודו לנהג באלבנית הרצוצה שלמדו בחודשים האחרונים, התפנו להביט סביבם. בעיניה של מירית נצצו דמעות. "יואל, זה ממש כמו שהבטיחו. הכול פה ירוק כל כך ושלו". "נכון", אמר יואל והידק את ידו בכף ידה. "זה גם באמת לא רחוק משדה התעופה, ואני כמעט בטוח שאפשר לראות מפה את הים". הם התחבקו ארוכות ואז פסעו עם המזוודות לאורך שביל האבנים הצר, שניכר כי נבנה לא מזמן. "הנה זה, בית חמישי מימין", לחשה מירית בהתרגשות, "הגענו. תראה איזה חמודים, הכינו לנו אפילו שלט לדלת". השניים נכנסו לביתם החדש ועל השולחן בפינת האוכל מצאו קערת פירות עטופה בצלופן שקוף מרשרש ועליו פתק מודפס: "ברוכים הבאים לגני אלבניה הצעירה – המושב הישראלי החדש בחוף הים האדריאטי!"
הכול התחיל תשעה חודשים לפני כן. מירית גלשה בפייסבוק, הפעולה היחידה שהצליחה להסיח את דעתה מהמצב, וחיפשה את עצמה בתמונות שהועלו בקבוצות ייעודיות של הפגנות קפלן. יואל לא אהב את הנבירה של מירית במורד הפיד. יש שם בעיקר לאומנים טיפשים ובבונים, בשביל מה את צריכה את זה לנפש שלך. אבל היא המשיכה. ליואל קל מחוץ לרשתות, חשבה לעצמה אבל אף פעם לא אמרה. הוא פנסיונר של צה"ל כבר 17 שנה, מוקף בחברים פנסיונרים כמותו שיושבים איתו בפרלמנטים ברמת־השרון ומוציא קיטור. אני, מה יש לי בדיוק.
באחד הלילות, רגע לפני שעצמה את עיניה והבטיחה לעצמה שתקרא רק עוד שלושה פוסטים וחסל, נתקלה בפוסט מקבוצה שלא הכירה. נו, כנראה משהו ממומן, אמרה לעצמה וכבר חשבה לכבות את הסלולרי, אבל משהו בתוכה נמשך לכותרת הקבוצה – "חיים ישראליים חדשים באלבניה – הקבוצה הרשמית". המשיכה לקרוא. "בואו איתנו להקים חיים ישראליים חדשים בשווייץ של החוף האדריאטי. אנחנו קבוצה של ארבעים משפחות שמאסה במריבות, במחלוקות, בלחץ האינסופי, באווירת המלחמה ברחוב ובתקשורת. 150 אלף אירו וגם אתם יכולים להתחיל מחדש, ביחד!"
למחרת בבוקר הראתה את הפוסט ליואל. להפתעתה הוא לא פסל את העניין מיד כפי שציפתה. אחרי הצהריים טלפנו למספר שהופיע בקבוצה, וענתה להם אישה ששמה דרורה. להפתעתם גילו שהיא מתגוררת לא רחוק מהם, ושכמה פעמים אפילו נסעה עם מירית להפגנה בקפלן באותו האוטובוס. שבוע לאחר מכן כבר היו בפגישה קבוצתית, והופתעו לראות עוד זוגות שהכירו מההליכות בשכונה וממחאות. החוזים נחתמו, אריחים נבחרו, מטבחים הוקמו ובסופו של דבר נרכשו שני כרטיסים בכיוון אחד לאלבניה. קונקשן קטן ברומא, והנה הם בביתם החדש.
בשבועות הראשונים הכול התנהל בדיוק לפי התוכניות. אחת לשבוע התקיים ערב חברתי במועדון "הרצליה" במרכז המושב, ובו שרו התושבים שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. הם למדו להכיר את טירנה הבירה על קניוניה המעטים – "זה כמו דיזנגוף סנטר בשנות השבעים, וזה נחמד מאוד", אמרה מירית ליואל בשיטוט השלישי שלהם במרכז המסחרי הגדול שבמרכז העיר. במקביל פקדו גם את חופי הים היפים. "אבל נורא קר כאן, ואין ילדים בכלל", אמר יואל, ומירית לא הבינה מה אכפת לו פתאום שאין ילדים בחוף הים. רוב הזמן עבר עליהם בשקט שלא הכירו. הם אהבו את הרעיון והתמסרו לו.
אחרי חודש וחצי הגיעה משפחה חדשה. כיאה וכנאות, התושבים הקיימים לא התנפלו עליהם בחיבוקים כישראלים מצויים אלא הביטו סקרנים מבעד לחרכי ההצצה בבתים, ושמחו שעוד משפחה מצטרפת למושב הישראלי באלבניה. בערב החרידו את המושב דפיקות פטיש רמות, ובמהרה התברר כי השכנים החדשים התקינו מזוזה בפתח ביתם. קבוצת הוואטסאפ המקומית החלה לרעוש עם הודעות כמו "לא הגענו לפה בשביל שיהיה רעש בלילה, בטח לא בשביל שיהיו מזוזות בפתחי הבתים"; "זה לא ישראל פה!"; "לא נרשה שתתחיל פה הדתה!". השכנים החדשים לא הבינו מה הבעיה, אז אחרי שבוע התקיימה מול ביתם הפגנה ראשונה. מירית עמדה שם עם דגל ישראלבניה (המצאה שלה, שהיא הייתה גאה בה מאוד), ויחד עם דרורה ועוד שתי נשים עמדו מול דלת הכניסה והניפו שלטים שדרשו מהמשפחה להסיר את המזוזה.
עשרה ימים לאחר מכן התברר כי שולה ומשה כהן, הבית שמימין לנוטשיבסקים, מתכננים להביא את המשפחה מישראל לביקור ועל הדרך גם יחגגו בר מצווה לנכדם במועדון. מירית ודרורה פתחו קבוצת ואטסאפ במטרה לסכל את האירוע, ועד מהרה היא הפכה למוקד מחאה על פעולות שהלכו ותכפו במושב: פה ציון יום הזיכרון בערב שירי נופלים, שם מנגל רועש בחצר עם שירים של זמר צעיר ומסלסל, והשיא – ארגון תפילת יום כיפור מושבית. המחאה הלכה ותפסה תאוצה, ויואל מצא את עצמו שוב ושוב לבד על מרפסת הבית כשמירית מארגנת פגישות, מתכננת הפגנות ומנסחת הודעות זועמות.
ארבעה חודשים חלפו, ובוקר אחד הגיעה מונית לגני אלבניה הצעירה. דלת הכניסה של הבית החמישי מימין נפתחה, ולאחר כמה שניות יצאו ממנה שני אנשים וארבע מזוודות. מירית זירזה את יואל השפוף: "קדימה, אנחנו צריכים להספיק את הטיסה, שלא נפספס". חמש שעות וחצי לאחר מכן נחתו בני הזוג בסקופיה שבצפון מקדוניה. נהג המונית לא הבין את האלבנית של מירית, אבל היא הראתה לו נקודה בגוגל מפות והוא הנהן. בערב כבר היו השניים, הוא עייף והיא מרוצה, בביתם החדש בפסגת מקדוניה, המושבה הישראלית החדשה בדרום הבלקן. רגע לפני שנרדמו, שמעה מירית לחרדתה מכות פטיש מהבית הסמוך.
