רבים תוהים מהי תוכנית הממשלה ל"יום שאחרי" בעזה. זו שאלה אסטרטגית ביטחונית חשובה ביותר אך שאלה יותר קרדינלית היא מה יהיה על החברה הישראלית "ביום שאחרי". חומר הנפץ החברתי-פנימי הוא הרבה יותר הרה גורל מאשר השאלה, כיצד ננהל את הסכסוך החיצוני שאינו מרפה מאתנו.
ייתכן שנגיע להכרעה צבאית של מנהיגות החמאס אך זו תבוא לאחר הירצחם בשבי של מרבית החטופים. האם אנו מבינים כיצד יגיבו אז חלקים נכבדים מהחברה למראה עשרות גופות המוצאות ממנהרות הזוועה שאליהן נחשפנו השבוע, כאשר לשיטתם ניתן היה להצילם בעסקה? הפרומו לכך היה בהפגנות הענק לאחר גילוי גופות ששת החטופים שנרצחו לאחרונה לאחר סבל נורא של 11 חודשים בשבי. צבי זוסמן, אביו של בן ז"ל שנפל בעזה, תיאר זאת בצורה חדה: "בגישה הזו אמנם נמוטט את החמאס ונחזיק בציר פילדלפי, אבל נאבד לא רק את החטופים שלנו אלא חלקים רבים בחברה שלנו. עשרות אלפי אזרחים ילכו בינינו כרוח רפאים ובתחושת כאב וכעס על כך שיחד עם החטופים המתים קברנו גם את הערכים, ערכים שעליהם לא רק קמה מדינת ישראל, אלא קם לו העם היהודי".
לזירה הפנימית יש ערך אסטרטגי! מלחמת וייטנאם הוכרעה בזירה הפנימית האמריקאית ולא בזירה הצבאית, וכך גם מלחמת צרפת באלג'יר. הזיכרון היהודי עדיין צורב ממלחמות היהודים בירושלים. הרומאים המתינו בסבלנות שהיהודים יכתשו ויחלישו זה את זה ואז כבשו את העיר. סינוואר, שלמד היטב את ההיסטוריה בזמן ישיבתו בכלא, מבין את פוטנציאל הנפץ של ריב האחים במצב של אי חזרתם בחיים של חטופים, רשמית הוא מנסה לשכנע שניתן לשחררם בעסקה, אך מעשית הוא מערים על העסקה עוד ועוד קשיים.
ההבנה שהשסע החברתי הוא האיום הגדול יותר, אינה מחייבת שממשלת ישראל תקבל כל דרישה זדונית שתוצב לנו. כל מדינה חפצת חיים לא יכולה להיכנע לחטיפות, שכן כניעה לטרור תביא גלי חטיפות, והיענות לתביעות תביא את בטחון האזרחים לשפל המדרגה. אך באותה מידה, גם רצח החטופים וריב האחים בעקבותיו יהיה ניצחון לסינוואר, ולא יאפשר לנו להמשיך להיאבק יחדיו מול שאר החזיתות של ציר הרשע.
האם ממשלה שרבים מאזרחי ישראל אינם נותנים בה אמון בגלל הרכבה הבעייתי, תוכל לנצח את המערכה המורכבת שעוד מחכה לנו? וכל זאת כשהבית הלאומי מפולג, שנאת האחים רק הולכת וגואה ככל שמתרבות האבדות, ועל גבה האשמות על גורל החטופים?
בעת הזאת, אין מנוס מהקמת ממשלת אחדות לאומית. רק זו יכולה להבטיח התמודדות עם משבר "היום שאחרי". על כל מנהיגי ישראל להבין כי השסע החברתי הוא איום אסטרטגי. על ראש הממשלה להפנים שבמציאות של ממשלה צרה, כל ניצחון צבאי ללא החזרת החטופים יכול להסתיים בקעקוע הזירה הפנימית. על מנהיגי האופוזיציה להפנים כי אין ולו אחד מ-64 הח"כים של הקואליציה שבחירות מוקדמות ישפרו את מצבו ברמה הפוליטית, ובאקלים הפוליטי הנוכחי כל חבריה ישמרו על הגוש ועל הממשלה עד תום הקדנציה.
במסורת הפוליטית בישראל, בעת צרה, גם כשיכלו להקים ממשלות הומוגניות, העדיפו ראשי מפא"י וראשי הליכוד ממשלות רחבות. כך היה ערב מלחמת ששת הימים, בתקופת מלחמת ההתשה ובימי המשבר הכלכלי בשנות ה-80'. לעומת זאת, כשהממשלות היו הומוגניות מדי, הגענו לעימות שערער את יציבות המדינה, כך בממשלת רבין ב-92 שכמעט הסתיימה במלחמת אחים וכך בממשלת ה"ימין מלא" הפועלת כיום.
הקמת ממשלה רחבה תהיה מורכבת בשל חשדנות מפלגות השמאל-מרכז כלפי נתניהו והתפרקות ממשלת החירום האחרונה, אך אין לנו מוצא אחר. נשיא המדינה חיים הרצוג פעל להקמת ממשלת אחדות בשנת 1984; בנו, הנשיא יצחק הרצוג, חייב ללכת בדרכו ולתבוע מכלל המנהיגים להבין את גודל השעה. מצבנו קשה פי כמה מאז ובנפשנו הדבר.
