ב־8 באוקטובר פתח חיזבאללה במלחמה על ישראל. בעוד שארגון הטרור מצפון עסוק במתקפה ומרחיב את שטח התקיפה בהתמדה, ישראל בעיקר מתגוננת בפעולות מנע, בחיסולים ממוקדים ובהשמדת משגרים – ובעיקר מפגינה חולשה. בכל זאת, נראה שצריך לחשוב פעמיים לפני ש"נכנסים לאירוע" ומשיבים מלחמה שערה נגד חיזבאללה.
תרחיש "חיזבאללה תחילה" דורש התמקדות ישראלית בעימות הצפוני, מתוך ציפייה שישראל תספוג במשך שבועות – ואולי יותר מכך – פגיעות מדויקות בנכסים אסטרטגיים, באזרחים ובלוחמים, וביקורת בינלאומית שעלולה להתבטא באמברגו נשק או בצווי מעצר בהאג נגד ראשי המדינה. בזמן הזה ירכיבו האיראנים בנחת את הפצצה.
האיראנים הם שחקן רציונלי, ששואף להשגת המטרה בכלים היעילים ביותר. אם יראו צורך להשתמש בפצצה, הם יעשו זאת. אבל הנקודה המדאיגה יותר היא שהם לא יצטרכו אותה. נשק גרעיני באיראן יכבול את ידי ישראל ולא יאפשר לה לפעול בסבב הבא. מעמדה של איראן יעלה, ועמדתה הצבאית והכלכלית תשתפר. האיראנים ישקמו במהירות את היכולות הצבאיות של שלוחיהם, וישאירו את עיי החורבות, האזרחים והמחלות בעזה ובלבנון כאמצעי יעיל לתעמולה ולגיוס תקציב בינלאומי.
כדי להפסיק את הסבל של אזרחים "משני הצדדים", תקדם ארה"ב מדיניות שניסתה ליישם זה מכבר ותכריז על מדינה פלסטינית. התוצאה עלולה להיות ישראל מוחלשת, התלויה באמריקנים, שכלכלתה מדשדשת והחברה שלה מפורקת. הזאבים הרעבים שסובבים אותה יתקשו לשלוט ברעבונם.
לעומת זאת, בתרחיש "איראן תחילה" יכולה תקיפה ישראלית להביא לחיסול המשטר האיראני ולפירוק תוכנית הגרעין. לישראל יישארו די כוחות להתמודד עם השלוחים האיראניים בלבנון ובעזה, שיוחלשו כתוצאה מריצוץ ראש הנחש. יש מי שחושב שתקיפה באיראן צריכה להתמקד במתקני הגרעין שלה. כך, ההיסטוריון פרופ' בני מוריס טען בעיתון הארץ: "אנו ברגעי הכרעה מול טהרן, וישראל צריכה לשקול שימוש בנשק לא קונבנציונלי". מוריס, שנחשב בעבר לשמאל קיצוני עד כדי כך שלא הצליח להתקבל לשום משרה בארץ, הגיע למסקנה שאיראן רצינית בכוונותיה להשמדת ישראל, שהגיע יום הדין. לשיטתו, ממילא יש להשתמש בנשק המתאים, אם הוא קיים.
גם אם התרחיש שמוריס משרטט מדויק, נראה שאין הכרח לתקוף את הגרעין האיראני. אפשר גם להשתמש בנשק קונבנציונלי. איראן סובלת מהיעדר לגיטימציה ציבורית למשטר בקרב אזרחיה, שמורכבים ממיעוטים אתניים ולאומיים רבים. יכולות הגנה האווירית של איראן חלשות, גבולותיה ארוכים ולא מוגנים, ויכולותיה הצבאיות לא חזקות במיוחד. זריעת הרס וזעזוע בטהרן לא מחייבת שימוש בנשק יום הדין.
כדי ללמוד עד כמה רגיש המשטר האיראני, אפשר להתבונן בדוגמה ההיסטורית של "מלחמת הערים" במלחמת איראן־עיראק. לאחר שמונה שנות התכתשות עקובות מדם בין שתי המדינות חלה תפנית במלחמה. צעדים שנקטה עיראק הביאו לשינוי מגמה בשלהי פברואר 1988. תחילה היא תקפה את בתי הזיקוק בטהרן ואילצה את איראן לחזור למדיניות קיצוב דלק. בהמשך, לאחר שטהרן פתחה ב"מלחמת הערים", פצחו העיראקים במתקפה מתוכננת, ושיגרו טילים ארוכי טווח על טהרן מדי יום במשך יותר מחודשיים. למרות נזקיה המוגבלים של המתקפה, היא פגעה קשות במורל האיראני ועודדה גלי עזיבה של מיליוני אזרחים. תוך חודשים ספורים הצליחה עיראק לעשות מה שכשלה בו במשך שמונה שנים.
הנסיבות ההיסטוריות והצבאיות שונות, אך אפשר ללמוד ממלחמת הערים ולקבל ממנה השראה. האם תקיפה כזאת תעלה ביוקר לישראל? כנראה. האם יש לישראל אפשרות אסטרטגית אחרת, שאינה נסמכת על התקווה ש"הפריץ ימות"? לא בטוח.
בעבודה נכונה אפשר לבנות קואליציה בינלאומית שתוביל תקיפה, תערער את המשטר האיראני מבחוץ, תאתגר אותו מבפנים ותביא לנפילתו. אז יהיה צורך לסייע לשלטון חדש להתבסס, לפרק את תשתיות הגרעין ולשקם את איראן.
ישראל צריכה לפעול לגיבוש קואליציה מזרח־תיכונית שתגייס את המערב ואת דעת הקהל העולמית. עליה להבהיר שאם האיראנים יתבססו במזרח התיכון הם יתקפו את אירופה, ובאמצעות הנכסים שיצברו שם גם את האמריקנים. ארה"ב תעמוד אז לבדה, ואיראן, רוסיה וסין יבתרו אותה לנתחיה.
