בעוד מאה שנה יזכרו את השנה הזו כשנה בה הכל השתנה. המשימה בעקבות החורבן, ההרג, המלחמה, והעלייה המדאיגה של אנטישמיות ברחבי העולם, היא לנסות להביא שינוי לטובת עם ישראל. האמירה "מה שהיה, לא יהיה עוד" נאמרה אינספור פעמים בשנה האחרונה, כי השינוי באמת נצרך.
השינוי הזה נכון גם ביחסי ישראל והתפוצות. כמי שכתב בעבר באתר זה על החשיבות המוסרית של הגברת היחס ותמיכה ישראלית ביהדות התפוצות, אין ספק שזה כבר לא נכון. בשנים הקרובות על יהדות התפוצות לעשות כל שביכולתה לתמוך בישראל – וכך גם מרגישים יהודי התפוצות. לדבר זה יש השלכות גדולות על נושא השליחים והשליחות שמגיעים מישראל כל שנה.
כמי שעובד בבתי ספר, בתי כנסת וקהילות יהודיות בתפוצות אומר זאת בצורה פשוטה – זה לא מוסרי לשלוח שליחים ושליחות לחו"ל כאשר המצב בישראל הוא כמות שהוא. אני זוכר איך נדהמתי אחרי ה-7.10 כשראיתי בנות שרות מישראל, נשארות בחו"ל לסיים את השנה. כשעשרות אלפי מפונים, אנשי ונשות נשות מילואים שקורסים תחת הנטל, אלפי ילדים בלי מסגרת חינוכית – לשלוח אנשים בשירות הציבורי של מדינת ישראל לעשות פעילויות בבתי ספר בארצות הברית נראה לי כעוול לאזרחי ישראל.
מוסד השליחות עצמו הוא קודש הקדשים ולב החזון הציוני. שליחים של הסוכנות היהודית הם אלו שעוד טרם קום המדינה נסעו לאירופה להכשיר צעירים יהודים לעלייה לישראל, סיכנו את חייהם בלילות בהרי אירופה להביא אלפי יהודים אל אניות מעפילים שיביאו אותם לארץ. השליחים הם אלו שנסעו למרוקו, עיראק, סוריה, איראן ועוד עשרות ארצות להביא יהודים שיבנו את ישראל, ויגשימו את חלום שיבת ציון. בתנאים לא תנאים השליחים הם אלו שעשו לילות כימים לעזור ליהודים מאחורי מסך הברזל, ואחר כך ממדינות חבר העמים המתפרקות, לימדו עברית והביאו אותם לישראל.
גם שליחים בשנים מאוחרות יותר שעבדו בקהילות יהודיות בארצות הברית וחיזקו את הקשר של בני הקהילה עם ישראל והיהדות, עשו עבודה חשובה ביותר. התרעתי כמה פעמים מפני הגישה של "עניי עירך קודמים" שמתעלמת מיהודי התפוצות ומפרקת את נשמת אפה של הציונות, החיבור והערבות ההדדית שבין כל חלקי עם ישראל. בשעה קשה זו שאין עיר בישראל שלא כורעת תחת נטל המלחמה, צריך לומר את המובן מאיליו: הצורך הגדול ביותר עכשיו הוא בישראל. החיבור בין יהדות התפוצות וישראל עכשיו הוא חזק מאין כמוהו. עם כל הצרות שהביאו אויבי ישראל עלינו בשנה האחרונה, תחושת החיבור לישראל, ההירתמות למען ישראל, הזהות היהודית החזקה הם בשיא שלא היה כמוהו עשרות שנים.
דיברתי עם ראש ארגון יהודי מהגדולים בעולם שאמר לי שאין אירוע יהודי שלא מתמלא מיד. יהודים שבעבר תרמו והלכו לאירועים לא יהודים באים עכשיו בהמוניהם לאירועים יהודים, ותומכים בישראל בצורה שלא נראתה הרבה זמן. ג'רי סיינפלד, יהודי שבעבר לא נצפה באירועים יהודים רבים, הגיע לבקר ולהביע תמיכה בישראל, ומדבר עכשיו כל הזמן על היהדות שלו. סיינפלד הוא דוגמא אחת למציאות החדשה בתפוצות.
עם כל הכוונה הטובה שבזה, שליח נוסף מישראל שמגיע לבית ספר אורתודוכסי בארה"ב שממילא ההורים שם משלמים הון ומקריבים הרבה כדי שילדיהם יהיו יהודים וציוניים, אינו משנה את מצבה של ישראל. מורים יהודים, שליחים של חב"ד ורבנים בחו"ל עושים עבודת קודש לחיזוק היהדות והציונות בתפוצות. זו עבודה שהם יכולים לעשות. בנות השירות הלאומי, שליחים של הסוכנות, בני עקיבא, תורה מציון ועוד יכולים לעשות בישראל דברים שיהודים בתפוצות לא יכולים לעשות מהסיבה הפשוטה שהם לא נמצאים בישראל. יהודים בתפוצות שעוקבים בדאגה אחר הנעשה בישראל–מדינה המותקפת מכל הזירות– ולפתע רואים אנשים צעירים שמגיעים לעבוד במחנות קיץ, בתי ספר דתיים וקהילות שממילא מאוד ציוניות ותומכות בישראל, יכולים רק לתמוה למה הם הגיעו לכאן ולא נשארו לסייע במאמץ המלחמתי בישראל.
הריכוז של למעלה מתשעים אחוז מהיהודים בעולם, בישראל או ארצות הברית, היה מחייב שיח מעמיק בישראל על עתיד המוסד המקודש של שליחות בתפוצות, על אחת כמה וכמה ששיח כזה נצרך כאשר ישראל נמצאת במלחמה.
כאשר ישראל במלחמה ועם ישראל כולו נרתם למאמץ זה, הצורך בשליחת שליחים לתפוצות הוא לא מיותר משום ש"עניי עירך קודמים" או בגלל שצריך להזניח את התפוצות, אלא בגלל שגם יהודי התפוצות רוצים כולם לחזק את ישראל, ורוצים שמדינת ישראל תעשה הכל כדי להתאושש ולנצח. הקשר עם התפוצות חייב להישמר, ויתכן שעדיף לשלוח חיילים וחיילות להרצאות ולמפגשים נקודתיים עם קהילות יהודיות בעולם, דבר שלדעתי יביא קשר חזק יותר ותועלת גדולה בהרבה מהמצב הנוכחי. הלב של כולנו עם ישראל, והחיזוק הגדול ביותר עכשיו ליהדות התפוצות זה לראות את ישראל מתחזקת, מנצחת, ומבינה שעם ישראל כולו עומד עם ישראל ונותן לה גב.
