"הזמן עושה את שלו", אמר המשורר, ומסתבר שבמקרה שלנו נדרשו קצת יותר מ-11 חודשים כדי שהזמן יעשה את שלו עבור צה"ל, הצבא ששכח שאנחנו במלחמה מול אויב שרצח אנשים במיטותיהם, יורה לעבר מרכזי אוכלוסייה ומבחינתו כל האמצעים כשרים.
במשך 11 חודשים צה"ל נלחם מול חיזבאללה במסגרת משוואה מוכרת היטב: כל צד יורה לעבר מטרות "צבאיות" ומחכה לתגובה של הצד השני שמגיב בתורו, וחוזר חלילה. מאוד שבלוני ולא מתוחכם. מדי פעם כשצץ רעיון יצירתי מהשטח, בצה"ל דואגים לכבות אותו ולהחזיר את כל הכוחות לתלם. אנחנו זוכרים את השימוש הנהדר בטריבושה להצתת מרחבי צמחייה בהם מסתתרים מחבלי חיזבאללה, פעולה עליה חשבו חיילי מילואים.
היום דווח בדרום לבנון על כרוזים שצה"ל הטיל, שבהם נקראו התושבים להתפנות מבתיהם, זאת בדומה לכרוזים שמוטלים בעזה מפעם לפעם לפני פשיטת צבאית לאזור.
אגב, אם אני מבין נכון את המפה שבכרוזים, אז מדובר באזור הזה – בין עג'ר למטולה ומול כפר יובל.
אם כבר יש תמרון קרקעי, אז זה שטח שישראל צריכה לכבוש ולספח https://t.co/o776VNVo0V pic.twitter.com/uE3SDwEjbg— ישי אלמקייס | Yishai Elmakies (@yishai_elmakyes) September 15, 2024
לכולם ברור שלא מדובר בהודעה לקראת תמרון קרקעי, אלא בלוחמה פסיכולוגית נגד התושבים שמשתפים פעולה, או לכל הפחות עוצמים עין מול פעילויות הטרור והירי הבלתי פוסק לעבר ישראל, שאותו מבצעים מחבלי חיזבאללה ממש מהכפרים שלהם.
אבל בצה"ל שכחו שאנחנו נלחמים באויב רצחני, ובמקום לקחת קרדיט על הפעולה היצירתית, או לשמור על שקט ולחכות לתוצאות, מיהרו להכחיש והבהירו שאין להם מושג במה מדובר. אחרי בירור ראשוני בפיקוד צפון התגלו ה"אשמים": אנשי עוצבת חירם "769", החטיבה המרחבית שאמונה על הגזרה המזרחית בגבול ישראל ולבנון, החליטו על דעת עצמם להטיל את הכרוזים כחלק מאותה מלחמת תודעה. בצה"ל נבהלו והודיעו מיד שלא ניתן שום אישור לכך, לא בצבא ולא בדרג המדיני, והאירוע יתוחקר.
עוד מאותו הדבר
מוקדם יותר הבוקר, החות'ים שיגרו טיל קרקע-קרקע מתימן לעבר ישראל, כתגובה לתקיפה של מטוסי חיל האוויר בנמל חודיידה לפני כמעט חודשיים, שהגיעה בעקבות פגיעת הכטב"ם ששוגר מתימן ופגע בלב תל אביב וכתוצאה מכך נהרג אזרח ישראלי. זו התנהלות מקבילה לזו שמתנהלת מול חיזבאללה מאז טבח 12 הילדים והנערים במג'דל שמס. אז, צה"ל הגיב עם חיסולו של רמטכ"ל חיזבאללה פואד שוכר בביירות, וכך במשך תקופה ארוכה, כל המדינה הייתה בכוננות וחיכתה לתגובה של ארגון הטרור, עד אותה מתקפת מנע זכורה.
זאת אותה משוואה בדיוק: האויב תוקף באופן כואב שמביא לאובדן חיי אדם, מיד יש תגובה ישראלית משמעותית ואז שוב תגובה של האויב. המשמעות לכך היא אחת: האויב הוא זה שקובע את הקצב, מחליט מתי, איך ואיפה, תוך שהוא מכניס מיליוני ישראלים לחרדה ולמקלטים.
מנהיגי המדינה ובכירי צה"ל עדיין שבויים בתפיסה לפיה אם קיבלת מכה, עליך להחזיר מכה דומה לכך ואז הסבב ייגמר. והם טועים. במזרח התיכון, ובכלל בעולם הערבי, עימות לא מסתיים כששני הצדדים הגיבו. הוא מסתיים רק כשצד אחד חטף מכה כל כך חזקה עד שהוא לא מצליח או לא רוצה להגיב בחזרה. פעם נוספת, מדינת ישראל שכחה שאנחנו במלחמה מול אויב שבין כוונותיו והצהרותיו לבין מעשיו בפועל יש בסך הכל פער של יכולת מימוש, קרי – כשהוא יזהה את הרגע הנכון, הוא ינסה להגשים את כל חלומותיו הפרועים ביותר. ומי ששכח, שייזכר ב-7 באוקטובר.
אם ישראל תגיב שוב בצורה מידתית לירי החות'י, היא תזמין עוד ועוד טילים וכטב"מים לעברה. התגובה הקרובה צריכה להיות לא פרופורציונלית, כדי שהחות'ים יבינו שמעכשיו כל ירי שלהם לעבר ישראל יביא לחורבן בתימן. אם דבר כזה יקרה, ישראל תחזיר לעצמה חלק מיכולות ההרתעה שספגו מכה חזקה בשנה האחרונה.
