מנהג חדש נולד בקרב העולים להר הבית: רבים מהם מפרסמים את תמונותיהם משתחווים מלוא קומתם בהר הבית בגאווה. אל יהי שינוי זה קל בעיניכם: את עצם העלייה להר, אפילו את התפילה בו, אפשר לפרש בהקשר של מאבק לשוויון זכויות. כשם שלמוסלמים יש זכות תפילה, כך ראוי שתהיה גם ליהודים, שההר הוא המקום המקודש ביותר להם. משום כך גם יהודים חילונים היו יכולים להזדהות עם התביעה הזו, ואף להשתתף בה.
השתחוויה היא פעולה מסוג אחר, שכולה נטועה בהקשר הדתי. לא במקרה, אין שום יהודי חילוני שנוקט בה. היא כבר ניתקת מהמאבק על הזכות הלאומית השוויונית לתפילה בהר, ומבקשת להוביל לשלב הבא – בניינו המחודש של בית המקדש. ההשתחוויה היא ביטוי להתבטלות האדם מול הקודש העליון, שהמקדש מסמל אותו.
המשתחווים מתעלמים מהפרדוקס האדיר שבלב מעשיהם: בדיוק משום שהמקדש מסמל את הקודש העליון, מקורותינו אומרים לנו בבירור שהוא לא יוכל לבוא לעולם מתוך עימות אלים אלא רק מתוך שלום ורוגע. בתורה זה נאמר רק לגבי המזבח, שאין לבנותו באמצעות כלי ברזל. המדרש מסביר שהברזל מסמל את המלחמה, בעוד שהמזבח אמור לסמל את הכפרה והשלום.
אם לא די בכך, על דוד המלך – למרות היותו בחיר האומה והמודל למלך המשיח – נאסר במפורש לבנות את המקדש כולו, כי ידיו שפכו דם, והמקדש אמור להיבנות בידי בנו, בעידן של שלום ושלווה. איך כל זה מתיישב עם הרצון לבנות את המקדש מתוך עימות ברור ואלים עם העולם המוסלמי?
האבסורד מחריף כשחושבים על כך שיש קשר הדוק בין העלייה להר הבית ובין הסכסוך הישראלי־פלסטיני. ראשיתו בימים שאחרי הסכם אוסלו, שלב נוסף שלו היה אחרי ההתנתקות, וכעת – אחרי טבח 7 באוקטובר – מגיע שלב חדש. יש מי שיאמר שבכל פעם שהפלסטינים מכאיבים לנו אנחנו מבקשים להחזיר להם במקום שכואב להם, ויש מי שיאמר שאולי התקווה של עולי ההר היא שהשליטה בהר הבית תביא גם לניצחון במאבק על הארץ כולה. אורי צבי גרינברג הרי כבר ניבא: השולט בהר הוא שישלוט בארץ.
פה טמונה הבעיה הגדולה ביותר של חולמי המקדש. המקדש מבחינתם הוא לא נקודת השיא הדתית של עולם מתוקן, אלא פתרון הקסם שיביא אותנו לתיקון המיוחל. צריך אפוא להזכיר להם את גורלם של שני בתי המקדש הקודמים: הם לא פתרו בעיה ביטחונית חיצונית, וגם לא בעיה חברתית פנימית. חורבנם נבע דווקא מהשילוב בין הבעיות הללו. כשחושבים על העובדה שהממסד הדתי הוא המושחת ביותר בישראל, הנפש מתחלחלת מחילול השם שעשוי להיגרם כאשר יקבל לידיו גם את השליטה בבית מקדש. האם כלי המקדש ייקראו על שם הטייקונים שיתרמו אותם, ושמם יתחלף כשיבוא תורם גדול יותר?
עדיף להשאיר לפחות את המקדש כחלום אחד שאיננו ממומש, שיתגשם רק כשמצבנו יהיה מתוקן דיו עד שנהיה ראויים לו.
חולמי המקדש מעלים בפני מתנגדיהם מהציונות הדתית קושיה נוקבת: איך מתיישבת ההתנגדות למקדש עם התמיכה בפריצת איסורי "העלייה בחומה" והתמיכה בבניית מפעל לאומי גם לפני ימות המשיח?
אלא שהמפעל הציוני הוא מפעל תחייה לאומי, לאו דווקא דתי. לכן הוא יכול לבוא לעולם גם מתוך עימות לאומי – מצער כשלעצמו – עם אומות אחרות.
המקדש מבטא את הקודש העליון, ולכן אינו אמור לבוא לעולם מתוך מאבק פוליטי לאומי. אם יש לו מקום בימינו, הרי שהוא רק מתוך שיתוף פעולה בין אומות ודתות שונות ליצירת מרכז אוניברסלי ברוח נבואת ישעיהו: "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים".
