באמצע חודש יולי, מיד לאחר שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ הכריז על מועמדותו של ברט קוואנו לשופט בית המשפטי העליון, הצהיר מנהיג המפלגה הדמוקרטית בסנאט, הסנאטור הניו-יורקי צ'אק שומר, כי "יילחם במינוי עם כל מה שיש לו". עד לפני מספר ימים ההצהרה העמומה הזו גובתה במהומות שחוללו חברי מפלגתו בזמן השימוע הפומבי לקוואנו – מהומות שיצרו תרעומת רבה בקרב הימין האמריקני – אבל לא הרבה מעבר לזה. ואז התפוצצה הפרשה שטרפה את הקלפים. אישה מקליפורניה בשם כריסטין פורד, היום בת 51 ומרצה לפסיכולוגיה, נחשפה בשמה כמי שטוענת שלפני כ-36 שנים, ב-1982, כשהיא הייתה בת 15 וקוואנו בן 17, הוא ניסה לתקוף אותה מינית במהלך מסיבה. לטענתה באירוע נכח אדם נוסף, שמכחיש את האירוע. למותר לציין כי גם קוואנו עצמו מכחיש את הטענות מכל וכל.
בפועל, לפחות לעת עתה, הנבואה של שומר התגשמה: ההצבעה הסופית על מינויו של קוואנו, שהייתה אמורה להתקיים היום (ה'), נדחתה במספר ימים. השאלה הגדולה היא האם מדובר בניצחון זמני או שמא רק בעיכוב קל במינוי.
למי שמכיר את ההיסטוריה של מינוי שופטים עליונים בארה"ב, הפרשה הנוכחית נשמעת דומה להבהיל לסאגת מינויו של השופט קלארנס תומאס ב-1991. גם אז היה מדובר בשופט שמרן שהדמוקרטים הליברלים חששו מפני השפעתו על פסיקות בית המשפט; גם אז המתלוננת הייתה אשת שמאל ונתמכה בגלוי על ידי צד אחד של המפה הפוליטית; גם אז היה מדובר בטענות ישנות: אניטה היל, המתלוננת נגד תומאס, דיברה על מעשים שכביכול נעשו עשר שנים קודם המינוי. תומאס מונה לבסוף, לאחר שימועים פומביים ודיונים ארוכים שנערכו בסנאט, אם כי ברוב מצומק של ארבעה קולות בלבד – 52 לעומת 48.
כמעט ארבעים שנה אחרי, וההיסטוריה חוזרת. באופן מאוד לא אמריקאי, עדיין אין פרוטוקול מסודר שמורה כיצד יש להתנהג במקרה של האשמת מועמד לבית המשפט העליון בעבירות מין, ולכן הרפובליקנים מצדם החליטו לדבוק בתקדים ההיסטורי ולדרוש עדות של כריסטין פורד מול ועדת המשפט של הסנאט. עד לפני יומיים היה נראה כי פורד וקוואנו יתעמתו אל מול פני האומה ויפרנסו היטב את הרייטינג של תחנות הטלוויזיה שישדרו את המבוכה הלאומית הזו ישירות לכל בית באמריקה, אבל בטוויסט של הרגע האחרון הודיעה עורכת דינה של פורד, דברה כץ, כי היא אינה מוכנה לבוא ולהעיד מול ועדת הסנאט אלא דורשת חקירת FBI מקדימה.
משמעות התנאי הזה ברורה: מכיוון שלוחות הזמנים של הבולשת הפדרלית לא חופפים לאלה של הפוליטיקה האמריקנית, ברור כי אם המינוי ימתין עד לחקירה שכזו, הוא לא יעבור בשבועות הקרובים. וכאן נכנס האלמנט הפוליטי בכל הפרשה הזו, שלא ניתן להתעלם ממנו: בעוד כחודש וחצי יתקיימו בחירות אמצע הקדנציה, שבמסגרתן ייבחר מחדש כל בית הנבחרים ושליש מהסנאט. כרגע טראמפ שולט באמצעות מפלגתו בשני הבתים, ולכן יכול להעביר כמעט כל מינוי שירצה. באם אכן יתממשו הסקרים נכון לעכשיו והמפלגה הדמוקרטית תשתלט על הרוב בבית הנבחרים, אולי אפילו גם בסנאט, הרי שאנחנו במשחק אחר לחלוטין. אז יוכלו הדמוקרטים להערים קשיים אינספור על מינויי טראמפ – כולל לבית המשפט העליון – ולמעשה לבטל אותם. כך בדיוק עשו הרפובליקנים לאובמה בשנתו האחרונה בתפקיד, כשניסה ללא הועיל לקדם מועמדות של השופט הליברל מריק גארלאנד במקום השופט המנוח אנטונין סקאליה, גדול השופטים השמרניים בדור האחרון.
פרשת פורד-קוואנו מעוררת שדים רבים מרבצם. הדי תקופת ה-MeToo עדיין כאן ובגדול, ואף אחד לא מוכן להיתפס כמי שמקל ראש בהטרדה מינית מסוג כלשהו. מצד שני, ישנן בימין האמריקני טענות רבות שבסופו של דבר יוצרות קנוניה: מדוע פרסמה הסנאטורית הדמוקרטית דיאן פיינסטין את המכתב ששלחה לה פורד כבר בחודש יולי רק לפני כמה ימים, בישורת האחרונה של אישור המינוי, אם לא כדי לטרפד אותו?; מדוע הפסיכולוגית שבפניה שטחה פורד את הסיפור ב-2012 לא נקבה ברשימותיה מאז בשם המטריד?; האם מקרי הוא שעורכת הדין (לפי כמה אתרי חדשות שמרניים בארה"ב) הינה תורמת קבועה למוסדות ואישים הקשורים למפלגה הדמוקרטית, ואף קיימה קשרים כספיים עם המליארדר ג'ורג' סורוס, הידוע כעוין במיוחד את הימין האמריקני וממשל טראמפ?
נכון לעכשיו, שני הצדדים מתבצרים בעמדותיהם: ועדת המשפט של הסנאט הציגה בפני פורד ועורכי דינה ארבע אפשרויות לקיום העדות, כולל שיגור נציגי הוועדה לביתה של פורד בקליפורניה על מנת שתרגיש בנוח, ואילו פורד מתעקשת שתיערך קודם לכן חקירת FBI. ההצבעה על המינוי אמורה להתקיים ביום שני הקרוב, ואז נדע מי ניצח בקרב המסקרן הזה, שהוא לכאורה מחלוקת עובדתית בין גבר לאישה על מה שהיה או לא היה לפני כמעט ארבעה עשורים, אבל בפועל – שוב – חוצה את אמריקה לשני מחנות שאף אחד מהם לא מוכן להתפשר על פחות מניצחון מוחלט.
