פרשתנו פותחת בשתי מצוות, שהן אקורד הסיום של פרשיות המצוות בספר דברים (למעט מצוות הקהל, שעוד נדבר בה במקומה). לאחר מכן מרחיבה התורה בתיאור טקס הברית העתיד להתקיים בהר גריזים והר עיבל, הקללה והברכה.
שתי המצוות הן הבאת "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ" למקדש (כלשון הפסוק בספר שמות כג, יט), וּוידוי מעשרות, שהיא הצהרה בערב פסח של השנה השלישית והשישית במחזור השמיטה, המאשררת את קיום חובת נתינת המעשרות.
שתי המצוות שייכות לנוחלי אדמת הארץ, ובשתיהן החובה המרכזית היא לשאת הצהרה ולומר טקסט מוכן מראש. במצוות ביכורים עומד אדם עם היבול הראשוני מול מקום השכינה. פרי שדהו אינו קורבן; אין הקרבת פירות בעבודת הקורבנות (המותאמת לרועי צאן נודדים, סימון הארעיות האנושית מול קביעות השכינה). הביכורים הם מצע שעל גביו יש לומר טקסט קבוע הנפתח ב"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (המוכר לנו מהגדה של פסח). תוכנו הוא הודיה לקב"ה על החסד והאמת והטובה והברכה, מימי העבר בשעבוד מצרים, "וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה"; בהגעה לארץ ישראל, "וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"; ועתה בעמידה עם היבול המשובח. תודה ריבונו של עולם על כל הטובה, תודה על נוכחותך בעבר ובהווה. אין תלונות, אין חוסר או היעדר, אלא הודאה בלבד.
תעודת גמר
במרכז מצוות וידוי מעשרות נמצא טקסט המהווה תמונת מראה הפוכה. מוטל על האדם להגיד: עשיתי את כל מה שנדרשתי לעשות, מילאתי את כל חובותיי הדתיות, עשיתי את כל החסד והאמת, הטובה והברכה. היגד זה נאמר ללא התנצלות או התפתלות, אלא בביטחון ושמחה: "שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱ־לֹהָי, עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי". עמדתי בכל החובות בכלל, לאו דווקא בנושא המעשרות, והנני ראוי בכל אמת מידה להמשך השפע והברכה.
פרשיית המצוות מסתיימת בהיגדים הצהרתיים המשלימים זה את זה, שלולא היו כתובים כך, היה קשה לאומרם. מצווה אחת היא לעמוד מול הקב"ה, להצהיר שהכול בחסדו, הכול מושלם. מצווה שנייה היא לעמוד מול הקב"ה ולהגיד: גם אנו פעלנו באופן מושלם, הכול נעשה כנדרש.
אלו שני היגדים שדרכם פרשיית המצוות, שפתחה במצוות האהבה, "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ־לֹהֶיךָ", מגיעה לסיומה ואולי אף לשיאה. התגובה הפנימית לריבוי המצוות אינה בשאלה איך נעמוד בכך, אלא להפך, אנו נדרשים להצהיר לבסוף שהבורא והנברא עשו ועושים את כל חובתם באופן מלא והדדי. הצהרה המהווה ביטוי לעומק הקִרבה, הקבלה והאהבה בין אדם לבוראו. אהבה המכסה על כל הקשיים והמשברים, אהבה הרואה את הטוב ואת החיבור ומאפשרת לשני הצדדים כביכול, לראות את שלמות אהבתם.
החלק השני של הפרשה מתאר ברית עתידית בהר גריזים והר עיבל. ברית זו מורכבת משני חלקים: רשימת "ארורים" הנאמרת בפני כל העם העונה אמן, ולאחר מכן פסוקי ברכה המתארים את השפע לעומת פסוקי הקללה. פירוט זה מזכיר את פרשת בחוקתי, שבה ניתנה ברית ברכה וקללה לדור יוצאי מצרים, ברגעים שבהם הייתה תקווה שהם ייכנסו וינחלו את הארץ, ולפני השבר שהביא להישארותם בחולות המדבר.
מאז עברו הרבה מים בירדן. אנו בשנת הארבעים, עם דור נוחלי הארץ. הדור החדש, הנמצא בערבות מואב ועומד להיכנס להיכן שאבותיו לא זכו, נתבע לעמוד מחדש בברית הברכה והקללה הנעשית "היום", עם חציית הירדן, ובו זמנית בהר גריזים והר עיבל. העמימות מכוונת. הברית נכרתת עכשיו וגם בעתיד; מול הירדן וגם לאחר חצייתו, בהרי שכם הרחוקים. משה רבינו מתאר ברית מתמשכת, שמתחילה עימו, בעודו חי, ותמשיך לאחר פרידתו מהעם. ברית שעיקרה יתבצע במיקום שמשה לא יגיע אליו, ושהמניע לבחירתו הוא קבורת עצמות יוסף במקום שבו החל סיפור מכירתו, בעקבות קרע בין אחים. ארונו של יוסף הוא אנדרטה לדורות הבאים, להימנע מעימות פנימי, להתחייב לנאמנות וסולידריות. להתחייב שלא תהיה בגידה חיצונית ובעיקר פנימית, רגשית.
יש דברים נסתרים
מסר זה עולה מתוכן רשימת ה"ארורים" בפרשתנו, שאינה מצויה בפרשת בחוקותי. זו איננה רשימה המתאימה לברית חגיגית המביאה טקסט מכונן כמו עשרת הדיברות, עקרונות יסוד של העם היהודי. במרכז ה"ארורים" נמצאת דרישה להימנע ממעשים חריגים מוזרים, בעיקר מעשים שבסתר, שבשיאם נמצא את "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר" או "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי", המזכירים את סיפור מכירת יוסף.
אזהרות נוספות הן: "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ", פגיעה סמויה בזולת; "אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ", האוסר על הסטה סמויה של גדר גבול לתוך שטח חברו; "אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה", "אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֲחֹתוֹ". אלו מעשים שבסתר המהווים ביטוי לריקבון פנימי, תת־מודע חולני מודחק ומוסתר.
העם נדרש להצהיר על מחויבותו לתיקון מכירתו של אח שנעשתה בעבר, ועל האיסור לחזור על מעשה קרוב לכך, גלוי או סמוי כאחד. הדרך לתיקון היא הצהרת אמונים על אחווה בקרב העם, שאינה רק חיצונית וייצוגית, אחד בפה ואחד בלב, אלא תודעה פנימית. התיקון אינו טכני אלא מהותי, ניקוי המעשה הסודי המוחבא והמוסתר, חיטוי באור השמש של הכביסה המלוכלכת.
הדרישה לבוא בברית היא לא רק עמידה לתמונה קבוצתית המציגה כלפי חוץ אחווה ורעות, אלא התחייבות המקבלת את תוקפה מעמידה מול מקום קבורתו של יוסף, לתיקון מה שגרם ליציאה לגלות ויאפשר לזכות בנחלה בארץ המובטחת. תיקון ההתרחשויות הסמויות מן העין.
