אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים. תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ. (שופטים ה, כד-כז).
דבורה, השופטת והמצביאה, אומרת שירה לאחר שצבא ישראל, בהנהגתה ובהנהגת ברק בן אבינועם, גבר על סיסרא וחייליו. בשירתה היא מקללת את מי שנשארו בבתיהם ולא באו להיות שותפים ולסייע במאמץ הצבאי והמלחמתי, ומברכת את יעל שלקחה חלק משמעותי במפלת סיסרא. אילו דבורה הייתה כותבת היום את שירתה, אין ספק שהייתה משבחת את הנשים הגיבורות שנלחמו במסירות נפש עילאית, והן שותפות במערכה הנוכחית.
אפתח בשיתוף אישי. מאז תחילת המלחמה, מיד לאחר שמחת תורה, נקראתי בצו 8 לתת את חלקי במאמץ המלחמתי כקצין נפגעים במילואים בחטיבת גולני, בתור איש קשר המלווה משפחות שכולות. בתוקף תפקידי הסתובבתי בעוטף עזה, ביישובים וביחידות השונות, ופגשתי עשרות מתלמידותיי המשרתות בתפקידים שונים כתומכות לחימה.
עוד לפני המלחמה הגיעו אלי מדי יום פניות רבות של בנות והוריהן, לפני השירות ובמהלכו, שביקשו את עזרתי בתחומים שונים הקשורים לשירות צבאי לנשים. מאז פרוץ המלחמה זרם הפניות גבר, והוא החל לכלול גם נשים מבוגרות יותר, שביקשו את עזרתי בשילובן בצבא. בתקופה האחרונה שמתי לב לשינוי נוסף באופי הפניות: בנות רבות, חלקן שמיניסטיות וחלקן תלמידות במדרשות ובמכינות ואף בנות בשירות לאומי, מבקשות להיות לוחמות ולהתגייס ליחידות קרביות. תופעה זו ברורה ומובנת לאור הרצון לקחת חלק במאמץ המלחמתי, לא רק מסיבות חברתיות אלא גם מסיבות דתיות.
שהרי כבר פסק הרמב"ם שבזמן מלחמת מצווה כולנו יוצאים ויוצאות למלחמה, "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". הרדב"ז, רבי דוד בן זמרא, העיר על כך שבזמן מלחמת מצווה "הנשים היו מספקות מים ומזון… וכן המנהג היום", קרי, הן היו שותפות במלחמה כתומכות לחימה, לא כלוחמות. ואולם הזמנים השתנו, והיום נשים שותפות ומובילות בכל מערכי החיים, לרבות בצבא. הדבר בא לידי ביטוי בהשתלבות במערך תומכי הלחימה, ולאחרונה גם במערך הלחימה. בנות ונשים אלו ראו את הגבורה הגדולה של החיילים והחיילות, האזרחים והאזרחיות, שנלחמו במסירות נפש ובכוחות עילאיים, הן יודעות בעמקי לבבן שבשעת האמת גם הן מסוגלות לכך, ובוחרות לעשות מעשה.
המלחמה מטבעה יוצרת כאוס ומשברים. גם אצלי המלחמה מעלה מחשבות רבות כיצד נאסוף את השברים, ואיך ייראו החיים ביום שאחרי. המפגש היומיומי עם השכול והמוות מעורר שאלות על מהות החיים וכיצד ראוי לחיות אותם. לשאלות הללו יש כמובן גם משמעויות חינוכיות־תורניות.
כאשר רשת "אור תורה סטון" הקימה את מסלול המדרשות לפני 27 שנים, עם ייסודה של מדרשת או"ת לינדנבאום, בהשראתו ובברכתו של מו"ר הרב שלמה ריסקין, החזון היה מסלול המשלב לימוד תורה לנשים עם שירות צבאי במסלולים תומכי לחימה בלבד; זאת לא משום שהן אינן מסוגלות פיזית לשירות קרבי, אלא בעיקר בגלל האתגרים המגדריים הנובעים מאופיו של שירות זה. כשריונר לשעבר אני מכיר היטב את הקושי בשהייה משותפת של שעות רבות בתוך טנק בעת פעילות מבצעית, בלי אפשרות לצאת החוצה. לימים פגשתי במהלך המלחמה הנוכחית פרמדיקית ששהתה במשך תשע שעות עם תשעה גברים בנמ"ר בלב עזה. היא שיתפה אותי באתגר ההתמודדות עם הסיטואציה, וחבריה מצידם סיפרו על העבודה המדהימה שעשתה ועל כך שהצילה את חייהם של פצועים רבים.
לא לטמון את הראש בחול
אני מאמין בנשיאת שני דגלים מרכזיים, שבשניהם הקב"ה מתגלה ובלעדיהם עם ישראל לא ישרוד: "ספרא וסייפא ירדו כרוכים מן השמיים". המרכזי שבהם הוא לימוד תורה, סלע קיומנו, והשני שירות צבאי. דגלים אלו מהותיים וקיומיים בהוויה הרוחנית והחברתית של דורנו: התורה, בית המדרש, כליבת הרוח הקיומית של עם ישראל, מרכז זהותנו היהודית, שהרי "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה"; וצבא ההגנה לישראל כליבה הביטחונית, הקיומית והחברתית של מדינתנו. מתוך הבנה זאת, אני מאמין וסבור שלא ייתכן שנשים יודרו מספירות אלה.
כרב וכאיש חינוך האמנתי תמיד שעלי להוביל וליזום, ולא להיות מובל. לכן אני משתדל זה עשרות שנים להגדיל תורה בעולם התורה, לייצר מסגרות תורניות נשיות וליזום הקמת מסלולים לנשים בצבא, תוך חיפוש מתמיד של פתרונות לאתגרים החינוכיים, התורניים והחברתיים שהשירות הצבאי מביא עימו.
לכן, כאשר החלו להגיע אלי פניותיהן הרבות של נשים בדבר שירות קרבי, ביקשתי להבין את היקפה של התופעה ולבדוק מהו מספר הנשים שמתגייסות השנה לקרבי, כדי לבחון את המענים והצעדים הנדרשים מבחינה הלכתית. בבדיקה שערכתי עם מפקד יחידת מיט"ב, המופקדת על הליכי המיון והשיבוץ בצה"ל, עלה כי מתוך 3,500 צעירות דתיות שעתידות להתגייס השנה לכלל יחידות צה"ל, ישנן 350 בוגרות החמ"ד שמתגייסות ליחידות קרביות.
האתגרים ההלכתיים ביחידות הלוחמה נעוצים בעיקרם בשירות המשותף של גברים ונשים, שיתוף המייצר אתגרים רבים במרחב האינטימי והמגדרי הן לגברים והן לנשים, וכן בסוגיית השחיקה של העולם הדתי הרוחני. לפיכך הצעתי לנציגי הצבא להקים מסלול לוחמה מגדרי לבנות דתיות, שבו כלל החיילות תהיינה נשים, ואף הסגל יהיה נשי. לשמחתי צה"ל הרים את הכפפה והקים את המסלול הייחודי הזה, אשר יתחיל בע"ה במחזור הגיוס של חודש נובמבר 2024, ביחידת איסוף קרבי (יחידה שבשגרה מצויה במרחבים בטוחים).
כדי להעניק את המענה ההלכתי המלא לאותן חיילות, האימונים בשטח ייעשו תוך שמירה על טהרת המגדריות, יתקיים שיעור תורני אחת לשבוע, ולסגל תצורף אשת הלכה, שתלווה רוחנית את החיילות לאורך כל השירות ותיתן מענה הלכתי ורוחני; היא תהיה איתן לפחות יומיים בשבוע, לרבות שבתות שהן יסגרו בבסיס. מדובר במסגרת כלל־צה"לית שתהיה פתוחה לכל המתגייסות, אך הבנות הדתיות שחשקה נפשן להיות ביחד, תוכלנה להיות יחד לאורך כל השירות. מסלול זה ייתן מענה לאתגרים ההלכתיים, ויאפשר להחזיק את הראש "מעל המים" בחיבור רוחני ללימוד תורה, ועם נוכחות של אישיות נשית תורנית מלווה.
המציאות מראה לנו שהמסלולים המיוחדים שהוקמו לשילוב לימוד תורה ושירות צבאי, פיתחו והעצימו את עולם התורה. ישיבות הסדר, מכינות ומדרשות, קמו בזכות הצורך לייצר מסגרות מתאימות. אנו עומדים כיום 27 שנים לאחר שמסלול המדרשות הוקם בשיתוף הצבא. התחלנו אותו בשתי מדרשות (או"ת לינדנבאום ועין הנצי"ב) וכיום יש כבר 12 מדרשות ושלוש מכינות לבנות דתיות. 420 בנות דתיות תתגייסנה השנה במסלול המדרשות, ומעל 250 בנות במכינות הדתיות. ככלל, 40% מבוגרות החמ"ד מתגייסות.
לא ניתן עוד לטמון את הראש בחול מול המציאות שהמספרים הללו משקפים. אני קורא לכל עמיתיי ועמיתותי, הרבנים והרבניות, המחנכים והמחנכות, ראשי וראשות החמ"ד – לעלות לרכבת ולהיות שותפים בהובלתה, להיות קשובים למציאות בעיניים פקוחות לרווחה, להאמין בתלמידותינו וביכולות שלהן. ללמוד את השפה החדשה של הדור המדהים והגיבור שצמח כאן, לדבר בשפתן ולאפשר להן לצאת "לעזרת ה' בגיבורות".
