לפני כשנה (י"ח בתמוז תשפ"ג) פורסם במוסף זה מאמרה של ד"ר נטע דן על שירת היידיש של אורי צבי גרינברג. בכותרת המאמר צוטט ביטויו של אצ"ג על היידיש שלו: "חֲתַכְתִּיהָ כְּאֵבֶר הַחַי מִן הַנֶּפֶשׁ"; לאמור, כי מרגע עלותו ארצה, ב־1924, הריהו מוקדש לַלשון העברית ומקדש אותה כשפת יצירתו. ואמנם, מאז יצר ופרסם אצ"ג רק בעברית. עם זאת, הוא לא התכחש כלל לאהבתו הראשונה אשר שיקע בה "עשרים ושמונה שנות רינה", ובה יצק באותיות עופרת "את כל הכאב וההִתלהבויות, את כל הניגון והאהבה", כלשונו.
והנה, בשנות החמישים של המאה הקודמת – במעין "פניית פרסה" שאיננה מובנת עד תום – שב אצ"ג לפתע אל היידיש, ופרסם בה כמה יצירות. נטע דן סבורה שאולי קשור הדבר לאובדן הוריו וכל בני משפחתו בטבח יהודי אירופה, גוֹלת היידיש המובהקת. נזכיר שֶספר הקינות והכוח "רחובות הנהר" נדפס בשנת 1950.
ענייננו כאן בפואמה יידית נרחבת ביותר – "החזון בשער מנדלבוים" (כ"ג פרקי שיר) – אשר פרסם אצ"ג בעיתון "לֵעצטע נַייעס" [חדשות אחרונות] בערב ראש שנת תשי"ח, 15 בספטמבר 1957. הפואמה הזאת לא תורגמה עדיין, מלבד שני פרקים (א', י"ג) שתרגם שלמה צוקר לקטלוג תערוכה בספרייה הלאומית לכבוד אצ"ג בהגיעו לגבורות, בשנת תשל"ז.
עטו של אצ"ג נובע ושופע עוצמות של ביטוי, במבטו אל עבר, אל הווה ואל עתיד, בעומדו אצל שער מנדלבוים. מחסום־השער הזה הפריד עד מלחמת ששת הימים בין שני חלקי ירושלים, וסימל את נקודת החיתוך בתוך "עיר שלם" המחולקת ובתוך הגאולה החלקית. הנה כך כותב אצ"ג בתרגום צוקר:
מֵעֵבֶר זֶה לַשַּׁעַר יְהוּדִים חַיִּים וְנִפְטָרִים, / בָּעֵבֶר הָאַחֵר גּוֹיִם – וִיהוּדִי אֶחָד אֵין בֵּינוֹתָם! / הַפֶּצַע הַמְּחֻתָּךְ בְּיַד טִיטוּס עוֹד פָּתוּחַ, שׁוֹתֵת דָּם!
מקוצר המצע לא נסקור כאן את יריעת התכנים הנרחבת של הפואמה, אך נציג את עבודתנו המוגשת כאן: בחרתי קטעים העומדים בליבו של חזון אצ"ג, חזון העולה מן השער החסום והצר עד מרחבי י־ה הפתוחים מאופק אל אופק, בשובנו לירושלים השלמה ואל הר הבית אשר בליבה.
פניתי אל ד"ר אלה פלורסהיים, מומחית לשפת יידיש והעורכת הראשית של הוצאת יד ושם, והיא ניאותה לכתוב תרגום ראשון למילותיו של אצ"ג. אני הקטן – שאינני מומחה ליידיש כלל – המשכתי את עבודתה במתן אופי שירי לַתרגום, תוך שהשתדלתי מאוד להיות נאמן לרוחו הגדולה של השיר והשר. כך נולדו מחדש השורות דלהלן – שישים ושבע שנים אחרי לידה ראשונה, חמישים ושבע שנים אחרי השיבה (החלקית) אל ההר, ארבעים ושלוש שנים מאז נטמן אצ"ג בהר הזיתים, ועכשיו נטמנה לידו גם רעייתו עליזה טור־מלכא.
ועוד שתי הערות לסיום המבוא.
האחת: "מנדלבוים" הוא עץ שקד. אצ"ג לש פעמים רבות את הדימוי הזה בשירו, בדַבּרו אל השער: "האם עץ שקד אתה, או גֶדֶם כרות ויבש? האם מחסום שכמוךָ יפרח בהדר לובן כלולות".
והשנייה: בהמשך אסוציאטיבי ל"מנדלבוים" מזכיר אצ"ג גם את "רוֹזְשִׁינְקֶעס אוּן מַנְדְלֵען" [צימוקים ושקדים] – שיר הערש האלמותי שחיבר אברהם גולדפאדן. חשוב להבין שהשיר הזה מתרחש כביכול בבית המקדש, שם מופיע הגדי הצח, הלבן. הנה שורות הפתיחה, בתרגומו של שמשון מלצר: "בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ בְּאֹפֶל הַחֶדֶר / יוֹשֶׁבֶת נוּגָה בַּת־צִיּוֹן לְבַדָּהּ. / בְּנָהּ יְחִידָהּ מְנִיעָה הִיא כְּסֵדֶר / וְשִׁיר הִיא שָׁרָה בִּנְעִימָה נֶחְמָדָה: / תַּחַת עֶרֶשׂ בְּנִי יְחִידִי, / צַח־לָבָן לוֹ נִצָּב שָׁם גְּדִי", וכך הלאה.
אורי צבי גרינברג
החזון בשער מנדלבוים
תרגום קטעים (לא רצופים): ד"ר אלה פלורסהיים, יהודה עציון
הוֹי שַׁעַר מַנְדֶּלְבּוֹיְם, בַּהֲוָי רְאִיתִיךָ – וְלֹא אַתָּה כְּשִׁמְךָ!
פְּרִיחַת שָׁקֵד לֹא תֵּדַע כִּי רַק גֶּדֶם אַתָּה, עֵץ יָבֵשׁ, גְּבוּל חֻרְבָּן,
כִּפְרוּסָה תְּלוּשָׁה, מֻשְׁלֶכֶת, מִלֶּחֶם־פָּנִים שֶׁל גְּבוּלֵין.
וְהִנֵּה בֶּחָזוֹן בָּאתָ, שַׁעַר לְיוֹם אָבִיב, כְּבָר נִצָּנִים הֵנֵצוּ
וּמֵצִיץ אֲנִי בְּךָ לִרְאוֹת – וַיֹּצֵא פֶּרַח, יָּצֵץ צִיץ, וּשְׁקֵדִים יִגְמוֹל
עִם דִּגְלֵי גּוּר־אַרְיֵה־יְהוּדָה מִתְנוֹפְפִים אֶל עַל, וּצְבָאֵנוּ מַרְעִים מִצְעָדוֹ
בַּחֲצוֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה, בְּתֻפִּים, בִּצְלִיל פֶּלֶד וְרֶכֶב בַּרְזֶל …
וּלְשֵׁמַע צַו שַׂר מִלְחָמָה: עֲלֵה רֵשׁ –
בָּהָר נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ! וּדְבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן
עַל חֶבְרוֹן, עַל בֵּית לֶחֶם, עָרֵי יְהוּדָה, וּשְׁכֶם וִירִיחוֹ וְגוֹלָן וְגִלְעָד
כֶּתֶר אֵשׁ לֶהָבוֹת לְרָאשֵׁי כָּל פְּסָגוֹת.
אֲנַחְנוּ, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב,
מִגָּלוּיוֹת אֲבוּדוֹת נִתְגַּלֵּינוּ, מִפּוֹלִין אוּקְרָאִינָה וְלִיטָא
הִנְנוּ וְעָלֵינוּ כִּי נִקְרֵאנוּ לִשְׁלֹט, בִּדְמוּת זְאֵבִים, אֲרָיוֹת…
~
יְהוּדִים, יְהוּדִים בַּהֲמוֹנָם, עֲטוּיֵי טַלִּיתוֹת, לָהֶם חֲגוֹר וַחֲרָבוֹת –
חַיָּלֵי אַחֲרִית הַיָּמִים, קְדוֹשִׁים!
עַל אַדְמַת קֹדֶשׁ אֲשֶׁר נִגְאֲלָה כָּךְ תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלָם
וּמְאוּמָה לֹא יֵדְעוּ עַל גְּבוּל בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם, כֹּה זָר וּמוּזָר
וְלֹא שֵׁמַע אֹזֶן שָׁמְעוּ עַל מִסְגָּד לְמֻחַמַּד רֹאשׁ הַר…
~
אֶת הָעִיר רַק כְּקֶדֶם יַכִּירוּ, בְּאֵין תַּיִל וְחוּץ־מַחֲנֶה וְהַר אֱ־לֹהִים שָׁם מִנֶּגֶד…
וּבַאֲשֶׁר יִתְיַצֵּב בֵּית זָרִים עַל דַּרְכָּם אֶל הָהָר לְשָּׂטָן
בְּאַחַת יִבְקְעוּ הַמֻּרְסָה, פַּק! כִּפְקָק מִבַּקְבּוּק יְעִיפוּהוּ –
קְדוֹשִׁים! וּמָה יֵחָשְׁבוּ כְּנֶגְדָּם כְּלֵי שִׁרְיוֹן חֲמוּשִׁים?
~
וְהִנֵּה מִתְרוֹנֵן כְּבָר הַשִּׁיר, מַקְהֵלוֹת עַם יְזַמְּרוּהוּ
יִצְחָק, יִצְחָק אָבִינוּ, שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ עַד פִּסְגַּת הַר הַמֹּר
וְלֹא, לֹא לַעֲקֵדָה בָּאנוּ כִּי־אִם לַיִּחוּד הַנִּפְלָא, פְּנֵי חָתָן אֶל כַּלָּה…
וְהִנֵּה מַעֲלוֹת הַשַּׁיִשׁ הַטָּהוֹר… הִנֵּה עוֹלֶה הַשִּׁיר עִם נֵבֶל
שִׁיר שֶׁל יוֹם שֶׁל בֵּנִי לֵוִי עִם אוֹר זָהָב שֶׁל שַׁחַר
וְיִצְחָק שָׁם יוֹשֵׁב, וְעֵינָיו כֹּה טוֹבוֹת, אַלְפֵי־אֲלָפִים נוֹהֲרִים לְפָנָיו וְשָׁרִים
הַט אֹזֶן וּשְׁמַע נָא יִצְחָק, יִצְחָקֶנָיו שֶׁלָּנוּ… וְדוֹאִים הַגּוּפִים
עִם כַּנְפֵי צִפּוֹרִים אֲשֶׁר נָדְדוּ, הָלָכוּ, וְשָׁבוּ הֵנָּה מִנּוֹד
עִם גְּדִי צָחוֹר, צַח הַצֶּמֶר, אֲשֶׁר שָׁב אֶל הָהָר עִם שִׁיר עֶרֶשׂ
עִם צִמּוּקִים וּשְׁקֵדִים – מִיט רוֹזְשִׁינְקֶעס אוּן מַנְדְלֵען – וַחֲלוֹמוֹת מְתוּקִים
כִּי הֵן כָּךְ הִבְטִיחוּנוּ בְּדֶמַע־שְׁקִיעָה אִמּוֹתֵינוּ, בְּנִיעַ עַרְסוֹת יַלְדוּתֵנוּ…
~
בְּפַעַם מִי־יוֹדֵעַ־כַּמָּה שׁוּב קוֹרֵעַ אֲנִי כְּחִתּוּךְ בַּבָּשָׂר אֶת שְׂפָתַי
וְאַחֲרֵי מִלּוֹתַי הַקְּטוּעוֹת: "אֱ־לֹהִים בַּשָּׁמַיִם, מָה קוֹרֶה לָנוּ פֹּה?" תּוֹסְסוֹת הַדְּמָעוֹת
חַם וְקַר בְּגַבִּי… רָץ דָּפְקוֹ שֶׁל הַלֵּב וְתוֹכֵף, כֹּה בָּהוּל
וּמִמַּעַל – עִגּוּל הַלְּבָנָה, כְּמוֹ תָּלוּשׁ מִן שָׁמַיִם, כִּפְנֵי נְבוּאָה עַל אַדְמַת יְרוּשָׁלַיִם
וְאָדָם עַל אֲדָמָה סָכוּר פִּיו מִלִּזְעֹק כָּרָאוּי לוֹ:
"יְרוּשָׁלַיִם וִיהוּדִים! עוּגָב וְהֵיכַל, תְּפִלָּה וּכְלֵי־זַיִן!"
כָּךְ… עַד אֲשֶׁר זְעָקָה תִּשָּׁמַע מִיְּסוֹדוֹת אֲדָמָה, וּמֵאֹפֶק עַד אֹפֶק יָרוּם קוֹל בָּרָמָה.
