הרבה דובר על "עורך צללים" של אריאל הורוביץ (לא הזמר והסופר, אלא הסופר והסופר), וטוב שדובר וטוב שידובר. הנה, כמעט סוף־סוף, נכתב רומן מהנה, רהוט, אינטליגנטי, שובב אפילו, יצירה שלוקחת אל ספרות האיכות את הדברים הטובים שאפשר לקחת מהספרות הקלה – ובכן, כמעט סוף סוף נכתבת יצירה ראויה כזאת החורשת בקרקע הבתולה מבחינה ספרותית של עולם "ההתחדשות היהודית", בתי המדרש הפלורליסטיים, עולם "ארון הספרים היהודי", ורואה בו זירת פעולה מסקרנת דיה.
ואכן, היא מסקרנת דיה. שהרי שאלת הקשר והנתק בין הציבור המשכיל הרחב בישראל ובין מסורת ישראל ותורת ישראל היא שאלה מכרעת, ועולם ההתחדשות הזה בא לענות עליה. וגם משום שעולם אינטלקטואלי, ובייחוד עולם של "מיזוג אופקים" בין התרבות הרציפה העתיקה בעולם, יסוד העולם המונותאיסטי כולו, ובין המודרנה, הוא בהכרח עולם מעניין. ושמא עולם זה מעניין כנושא לרומן גם משום שפנייה של נציגי תרבות בעלת עומק בלתי נדלה אל הציבור הרחב, הנוהֶה בחלקו אחר גימיקים ושטיקים וטריקים, עלולה לגלם פער קומי בין יומרה לתוכן. היא כר פורה לשרלטנות, אולי גם לציניות, והיא זירה מעניינת למאבקי כוח בעטיפה מנומסת. הכול תיאורטית, כמובן.
עיוורים לחולשותיהם
תמצית העלילה, עד לנקודה שתקלקל: חגִי נאור, מִמתישהו פרופסור חגִי נאור, מההתחלה גִימל בחִירִיק, מפלס לעצמו מעמד של כוכב אינטלקטואלי. מרצה ומרואיין ויצרן ספרים לכל מועד ולכל חג. נאור בדעותיו, כמובן. ולא ריקא, אף כי היו שהבינו כך. לא. בר אוריין בהחלט, זַכרן מצוין, קַראן מופלג ושלפן מהיר, שהגיע לתחום הזה מתוך עניין אישי אמיתי, אבל גם פיתח עיניים גדולות ומרפקים חדים. יש לו כריזמה, הוא כנראה מורה בחסד, ואפילו המניפולטיביות הגואה שלו אינה הופכת אותו בהכרח לציניקן. הנה מה שמספרת עליו אחת מהאנשים שמרגישים שהוא דרס אותם, גליה, שיש הרבה בליבה עליו; כך חוותה אותו בתחילת הדרך, כך זכרה אותו גם מעבר לשכבות של מרירות: "הוא היה דלוק כלפי העולם, כלפי הזולת. הרגשתי שהוא רואה אותי… הייתי המומה מהיקף הידע שלו… אפשר היה לדבר איתו על הכול, ותמיד הייתה לו תובנה מקורית, מפתיעה".
אט אט, כשהספר יקלף אותו, יתגלה שכישוריו ולמדנותו לא הספיקו לו, והייתה לו יד דביקה מדי בנוגעו בכתבים של אחרים, ממחקרים אקדמיים עד דפי מקורות באינטרנט. זהו אדם שיודע למרוח. ואשר יודע גם לספוג חיצי אישומים ולקמט אותם כשהם מגיעים אליו, או אף להחזיר אותם לשולח, כך שיסובבו אותו בקורים דביקים. כאן בעצם טמון אחד מכוחותיו הגדולים של הרומן הזה. חגי הוא קצת נוכל, קצת נבל אולי, אבל הוא היה יכול להצליח יפה בתחומו גם לו נהג ביושר ובעדינות. הוא חכם שנעזר, כי אצה לו הדרך, בתחבולות שטיפשים צריכים. נפגעיו, שהם המסַפרים ברוב רובו של הרומן, חושפים לא פעם את עצמם כנגועים במידות רעות אולי לא פחות ממנו. הקורא נדרש כל העת לבחון את עצמו, את המספר ואת זה שמספרים עליו: כולם, דומה, עיוורים לפגמיהם שלהם, ועלולים ללכת שולל.
כל אחד משלושת החלקים העיקריים ברומן מסופר מפי דמות – לקראת הסוף מבינים גם מיהי הדמות שמספרים לה – שהתחככו בחגי בשלוש תקופות. גליה, עורכת בטלוויזיה החינוכית ומשתתפת באחת מחבורות לימוד־היהדות־הפלורליסטי הראשונות. היא במידת מה זאת שגילתה את חגי; כוכבנותו דורכת בתוכנית שגליה עורכת. אך האורח שעלה לגדולה מנַשל, אולי לא ממש בכוונה, את המארחת. אחריה בא הפרופסור מרדכי יבין יסלזון. חגי מתיידד איתו, נכנס על כפיו אל המכון היוקרתי ליהדות ישראלית שהוא הקים, ובאורַח שהפעם קשה להקל בו ראש, עוקץ גם את המארח הזה.
וכך ממשיך חגי בדרך למעלה, ומחליף את אדרותיו במהירות מבהילה: מוסד אחר מוסד, משרה אחר משרה, כורעים לרגליו במסעו המסחרר, תמיד מתלהב, מבריק, ועד מהרה עוזב. גם על כיסא הפוליטיקאי, שר התרבות, הוא עושה סיבוב מזהיר, מעתיר יוזמות וכספים: "תקציבים לאברכים בישיבות חילוניות, קידום עזָרה שוויונית בכותל, מפגשים בין־דתיים בבתי הספר, מרכז הסברה ליהדות פלורליסטית, הקמת רבנות ראשית על־זרמית – עוד ועוד תוכניות שנראו לי, אז, מרגשות ונחוצות"; הדובר הוא המספר השלישי, חנן, עורך לשון ותלמידו של חגי, שהאחרון מפגין לגביו את שיא כישורי ההשתמש־וזרוק שלו, לפעמים אפילו בלי להשתמש.
הרווח שבין כריזמה להתחזות
בכל המעשים הללו, ויותר מכך במעשי־המעשים ובמעשי־מעשי־מעשיהם שלא כאן המקום לתאר, משתרגים שני נושאים גדולים, שתי שאלות. כבר הזכרנון. האחת היא היהדות המונגשת, או כל מכנה משותף אחר שנצליח למצוא לקשת שממדעי היהדות האקדמיים, דרך הכתיבה וההרצאה הפופולרית עליהם, המשך במה שיכנו יהדות פלורליסטית, וכלה בכל זה כמגזר סוציולוגי, המודרני־אורתודוקסי הרך. השנייה היא השאלה האוניברסלית בדבר גודל הרווח שבין כריזמה להתחזות, שאלת הכוכבנות והמרפקים, שמסונפת לה שאלת ראיית פגעי הזולת בך ופגעי עצמך. אריאל הורוביץ מותח את הפתילים הממעידים הללו בקפידה.
הוא יוצר למשל הקבלה בין סיפורי חייהם של יבין־יסלזון ונאור, האוהבים שהיו לאויבים, הצדיק לכאורה והנבל כביכול, הקבלה שהקורא צריך להבחין בה בעצמו, שכן אין היא מפורשת: שני האקדמאים הללו, שחטאו איש איש בדרכו בקצת שחיתות, הוכו באותו גורל. לכל אחד מהם מת בן בדמי ימיו. כל אחד הגיב אחרת, ורק לחגי גרם הדבר להחרפת יצר הבליעה והפליטה שלו, החטיפה החפוזה של עוד ועוד צעצועים חדשים, תפקידים חדשים, שנועדו להסיח את דעתו מהיגון, כפי שהוא מספר ברגע שלֵך תדע אם הוא רגע של אמת. ההקבלה הנוצרת כך בין השניים עשויה לעורר את הקורא לחמול על שניהם.
שתי הסוגיות הגדולות הללו גלויות בספר. המפגש ביניהן נמצא יותר מתחת לפני השטח. והוא מבקש מהקורא פענוח. מחוץ לרומן, חוכמת היהדות נפגשת כמובן עם שאלות האתיקה הבין־אישית והאתיקה של תלמידי חכמים. היא מתמצית בין היתר במימרות כגון "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים", או "הווי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והווי זהיר בגחלתן שלא תכווה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף", או "הווי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים". אך המפגש שיוצר הספר בין שתי הסוגיות מעלה את השאלה המסקרנת אם יש מתח ייחודי דווקא ביניהן. כלומר, האם אהבת התורה מקלקלת את השורה. או: האם שוק היהדות המונגשת, הפופולרית־משכילית, הוא כר נוח במיוחד להשחתת מידות.
אפשר לומר שהנושא האתי, האישיותי, מטופל היטב ברומן בזכות השימוש המבריק במסַפרים. הללו אומנם מהימנים בסך הכול, אבל הם גם משוחדים לטובת עצמם. ואילו הסוגייה התמטית, עולם מדעי היהדות, מנגישיו ומגזרם – זו, אפשר לומר, מטופלת ברומן באמצעות טיפולו בחומרי המציאוּת. הורוביץ משלב ידענות – אפשר לקרוא לזה אפילו מֵידע פנימי – הקורצת לקורא המצוי קצת בעולם הזה גם הוא ומזהה מה ומי נרמזים, עם חדות סאטירית.
תפריט בלי טעימה
אומנם ההגות היהודית עצמה, "התכנים" כפי שזה נקרא היום, כמעט אינה ממלאת פה תפקיד; העיסוק בה הוא בדרך כלל ברמת הכותרת, השם. כגַרייני סקרנות, שהם לעיתים רמזים אירוניים, מופרחות פה סוגיות ונזכרות בשמן. כגון משפט טריוויאלי שכותב חגי, "תורת ישראל תמיד ידעה להזהיר מפני גבהות הלב האנושית", המובא בערמומיות־מה כדי להדגים, כביכול, בעיית עריכת־לשון שהתעוררה, אך רומז כמובן אל אופיו של כותבה; או משפט שחגי גנב מחוקרת אחרת, הרומז אף הוא, במקרה כביכול, למרכזיות האתיקה בסיפורנו, כמו גם לחיבתם של אנשי "ארון הספרים" למהפכנות: "חז"ל היו מהפכנים, והמהפכה האתית שלהם הושתתה על תפיסה אידאולוגית כוללת".
מבחינה זאת, הרומן של הורוביץ נמצא באיזו נקודת ביניים בין כמה רומנים שהופיעו לאחרונה ואשר עולמם התמטי מזמין התעמקות בסוגיות יהודיות; מהם המוותרים על התעמקות זו, מהם אלה המתמסרים לכך. אפילו בין ספרי השנה הזאת אפשר למצוא דוגמאות לכאן ולכאן. ישנו למשל "ופתאום בוקר" של נעמה דעי, שהתנזר מהדבר בניגוד לציפייה, וכמעט בבוטות. הגיבורה הראשית היא מורה לתנ"ך, אך התנ"ך, וענייני רוח בכלל, אינם מעסיקים אותה ואת הרומן כהוא זה, למעט השוואת גיבורו השני לדמות מקראית מסוימת. זאת בניגוד משווע לספרה הקודם והראשון של דעי, "צערו העתיק של הירח", שליבּתו, ושמו, בנויים על עיון במדרש חז"ל, אף ששם העלילה לא חייבה זאת. בקצה השני מצאנו השנה את "מסכת תהום" של אייל חיות־מן. תוכן תורתם של התנאים, גיבוריו, ומהות המחלוקות ביניהם, לא רק צובע את עלילתו אלא אפילו יוצר אותה.
עיסוק מדוד ברעיונות, ושיח עם חוליות קודמות בתרבות, הוא מאפיין של סיפורת טובה. ואם אנשי רעיונות הם גיבוריה, הדבר מצופה. כאן, ב"עורך צללים", ננקטת כאמור דרך אמצע, פשרה הדומה לקריאת התפריט בלי טעימה מן המנות. אומנם יש להודות שפתיחת הסוגיות הנזכרות בו, סוגיות נדושות בדרך כלל, עלולה הייתה להתיש. ויותר מכך, הדבר זוכה לתיקון מהדהד בסיום. דווקא בעמודים הבודדים הפותחים מיקרופון לחגי נאור עצמו, ולא לַמְּסַפּרים הבזים לו, הוא נואם ומביא בהרחבה יחסית שני מדרשי חז"ל נאים, ומיטיב לקשור אותם לעניין הנידון בנאומו (עניין שהוא כשלעצמו בגדר הפתעה, שפענוחה יטריד את הקורא למשך זמן).
וכך, בסיום, נכרכות יחדיו שתי הסוגיות שהזכרנו באירוניה מופלגת: הצלילה הרצינית היחידה למהות, לתורה, שיש ברומן, נעשית דווקא בידי מי שנקודות הראות החלקיות של המספרים עד כה הציגו כקליפה ריקה. הם עצמם, המתקלסים בחגי, התקשו לספק לקורא מזון רוחני. האירוניה כפולה, כי חגי אינו יודע עובדה חשובה שהקורא יודע, וידיעה זו מאירה את הנאום כולו, על דברי התורה שבו, באור מגוחך וגם טרגי. ומגוחך וטרגי גם יחד מתגלה לנו, במבט מן הסוף אל נופו של הסיפור, כל מרוץ חייו של אדם אל התהילה.
עורך צללים
אריאל הורוביץ
כתר, 2024, 254 עמ'
