מבקרת ומבוקרת כאחת

״התמנון השבע״ הוא ספרה השני של שני פוקר, משוררת, מבקרת ועורכת. שם הספר מטעה, כי אין שום דבר שבֵע בשירתה או בעבודתה הספרותית של פוקר, הרעבה לכל מילה של הספרות העברית. באותו אופן שבו התמנון שולח זרועות מגששות לכיוונים מנוגדים, כך מנסה המשוררת להגיע אל אהבתה העמוקה ביותר.

שני נושאים מרכזיים עומדים בבסיס שירתה של פוקר: השירה והאהבה. מה עומד בין המשוררת ובין האהבה והשירה? התשובה הקלה ביותר מזכירה את דבריה של לאה גולדברג: ״זֶה לֹא הַיָּם אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ/ זֶה לֹא הַתְּהוֹם אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ / זֶה לֹא הַזְּמַן אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ / זֶה אָנוּ שְׁנֵינוּ אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ״. אבל מעבר לתשוקה הרומנטית, התשוקה הגדולה ביותר של פוקר היא השירה, ואליה ועליה היא כותבת ומכוונת. וגם כשהיא כותבת על אהבתה, נראה שבראש ובראשונה אהבתה היא הספרות העברית, וניכרת החדווה שאוחזת בה שעה שהיא עוסקת במעשה השיר.

פוקר כותבת מתוך הספרות העברית, אליה ובתוכה, והיא עושה זאת באותה תשוקה האופיינית למעשה האהבה. כך היא כותבת שירה מוקפדת, צלילית ומרובדת, בקלות ובחן של משוררים הקוראים ולומדים שירה ולא רק כותבים אותה. ומתוך ההיכרות העמוקה הזו היא מחברת שירים מקוריים להפליא שיש בהם חיבורים עזים: מהרב קניבסקי והאומץ להישמט אל מרכזי הכובד הגופניים וקלות בריכת השחייה, ציטוטים מנאומו של שיילוק היהודי ב״סוחר מוונציה״ לשייקספיר, שהם בעצם הצטדקות על עוצמת האהבה, ועד לשיר מחווה בנושאיו ובמתכונתו ל״כתר מלכות״ של אבן־גבירול.

השירה של פוקר שקולה ומודעת לעצמה, ומחויבת לנוסח שהצליליות בו היא הכרח. אך בשונה ממשוררים אחרים שכותבים כך היום, היא כותבת שירה שהתוכן בה שווה לצורה, קרי – יש לה מה לומר ולא רק הכלים לעשות כן.

המודעות הגבוהה שמאפיינת את שירתה היא גם חרב פיפיות: פוקר מודעת להיותה המבקרת והמבוקרת כאחת. לידיעה שכל כתיבת מילה היא מחיקה של אחרת יש משקל פוליטי. במציאות הישראלית הקשה, הכרה בקיומו של האחד היא בהכרח חורבנו של האחר. זוהי שאלת הבעלות על הלשון, שפוקר כמבקרת מודעת לה מאוד: היא אינה ניצבת בעמדת שומרת הסף אלא גם נרמסת תחתיו.

בֵּין עָדְפֵי מַבָּע וּרְעָשִׁים / מָצָאתִי לִי קוֹרֵאת / סְמוּיָה כְּבוּרוּתִי הַמְּכֻסָּה / חָשַׁבְתִּי שֶׁכְּתִיבָה הִיא סֶגֶף / עוֹד חָמוּץ לַחֲמוּצִים / כְּתִיבָה הִיא שֶׁתִּשְׁבֹּר שִׁנֶּיךָ עַל מִפְתַּן יוֹמְךָ / כְּתִיבָה שֶׁתִּתְהַלֵּךְ בְּלֹעַ הָאֲרִי / מִצַּד אֶל צַד / וְלֹא תָּבוֹאָה יָד / כִּי תִּזּוֹן רַק מִשָּׁרְשֵׁי יִפְעָה / עַד שֶׁתֵּחָנֵק מֵאֵפֶר // מַהִי הוֹשָׁטַת יָד? קוֹרֵאת אַחַת בָּרַת לֵבָב מַסְפִּיק / וְחֵפֶץ לְהַמְשִׁיךְ לָעַד / מַהִי כְּתִיבָה? הוֹשָׁטַת יָד לְקוֹרֵאת אַחַת / וְחֵפֶץ לֹא לַעֲשׂוֹת לָהּ חָמוּץ בַּלֵּב. / כְּתִיבָה – לֹא לַעֲשׂוֹת קִישְׁטָה / לֹא לְלַהֲטֵט עֲלֵי עֶלְיוֹנִים / לְמַעַן רַהַב שְׁמֵךְ / שֶׁהַרְבֵּה יוֹתֵר מַרְשִׁים / טָסָה בְּגֹבַהּ נָמוּךְ וְלֹא נוֹפֶלֶת. (מַה שֶׁלָּמַדְתִּי מִמֵּךְ)

התמנון השבע

שני פוקר

הבה לאור, 81 עמ׳