יוסי אחימאיר מציע לראש הממשלה "נאום לאומה"

אט אט, ובתשומת לב מרובה, קראתי את הספר שנמתח על פני מחצית השנה הראשונה מאז 7 באוקטובר 2023, והוקדש לנכדו הלוחם של המחבר ולכל לוחמי ההנדסה הקרבית. גם אילו הופיע הספר בעילום שם הייתי יודעת בוודאות שכתב אותו צבר ישראלי, אשר כמוני נולד וגדל פה והוא קשור בכל נימי נפשו לארץ הזו, בעבותות אהבה. מן הכתוב הייתי מבינה שליבו נקרע למראה ולמשמע הנוראות שפקדו את ארצנו האהובה; שהוא מתרגש מן המעמדים העצובים שניתכו עלינו כשטף של מבול בחודשים האחרונים; שהוא רוצה להשמיע דברי ביקורת, אבל עוצר ובולם כדי לא להוסיף על כאבינו וצרותינו.

הספר הקטן הזה, אוסף טורים שפורסמו בעיתון מעריב על מלחמת חרבות ברזל במבט אישי ולאומי, הוא בעיניי מסמך בעל חשיבות רבה להסברה הישראלית הכושלת. הוא חדור באהבת המולדת והעם, אבל נשמעים בו גם צלילים אחרים כלפי חלקים מובהקים בציבור הישראלי, שלטענת המחבר תוקפים את הנהגת המדינה, את ממשלתה ואת העומד בראשה. אף שההגינות העיתונאית מחייבת עמדה אובייקטיבית, והמחבר אף נוגע במגרעות הממשלה ובחולשותיו של ראש הממשלה ונקודות התורפה שלו – בולט מאוד מבין השורות יחסו האוהד, על גבול האוהב, לראש הממשלה, וטרוניה מסוימת כלפי תוקפיו.

מן הספר עולה תחושת תיעוב מן הצביעות של מדינות רבות בעולם כלפי מדינת ישראל במצוקתה. אחימאיר חוזר שוב ושוב על השורשים האנטישמיים של שנאת ישראל העכשווית, כהמשך ישיר לאנטישמיות ההיסטורית. חלק מן המדינות והעמים הוא מזכיר מפורשות ועומד על שנאת היהודים המפעמת בהם ומנותבת לעבר מדינת ישראל הצעירה הנאבקת בגבורה; על אחרות הוא רק רומז. הוא גם יודע להודות לאותן מדינות ועמיהם אשר תמכו בנו שנים ארוכות מאז נולדנו, אם בתמיכה ממשית – כסף ונשק, ואם בתמיכה שבלב – הזדהות וסנגוריה.

בעיקר התרשמתי מדבריו על גרמניה: "בעקבות תמיכתה הבלתי מסויגת בישראל, לא אמנע עוד מלבקר בגרמניה". לא ידעתי עד היום שאחימאיר נמנע מלבקר בה, והתרגשתי לדעת שבקרב הישראלים יש לפחות עוד "משוגע" אחד כמוני שלא דרך בגרמניה. לצערי גם זה נגמר – ועתה אני נשארת אולי "המשוגעת" הישראלית האחרונה שנמנעת במוצהר מלדרוך על אדמתה המקוללת של גרמניה.

המחבר נקרע בין האהבה וההערכה לצה"ל ובין ביקורת כלפיו על מה שאירע. הוא עורך השוואה מעניינת בין רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, דוד אלעזר, לרמטכ"ל מלחמת חרבות ברזל, הרצי הלוי. אלה שתי המלחמות הקשות שחווינו (אם נוציא מן השורה את מלחמת העצמאות – שהייתה, ככל הנראה, הקשה במלחמותינו). בשני המקרים חווינו נפילה אל תוך מלחמה נוראה ואחריה פריצת גבורה אל עבר ניצחון, אשר גם אם יש בו כדי לשנות את פני המלחמה, הוא איננו מוחק את טעמו המר של האסון.

העם דורש נקמה

מנהיגים רבים עוברים תחת שבט עטו של אחימאיר, שנמנע בדרך כלל מביקורת קשה על אנשים, אבל הוא רואה הכול ומזכיר הכול ומאפשר לקוראיו להיזכר, להפנים, ולהחליט בעצמם. הוא מזכיר לא אחת את דוד בן־גוריון, ופעמים רבות יותר את מנחם בגין ויצחק שמיר, כמו גם את אריאל שרון, וכמובן את מי שהקרין עליהם מאורו – זאב ז'בוטינסקי. כמי שניהל את לשכת ראש הממשלה יצחק שמיר, אפשר ללמוד מדברי אחימאיר על התנהלותו של שמיר, על צניעותו האישית, על דרכו הישירה והישרה ועל דבקותו בהגנה על מדינת ישראל, לעומת התנהלותם של אחרים.

מבין המאמרים בספר בוקעת רגישותו הגבוהה של אחימאיר למילים, כאיש ספר ועט: "יום שישי ערב שמחת תורה, היום האחרון בישראל שהייתה ואיננה עוד", הוא כותב, משפט מצמרר שקורע אותנו הצברים, ילידי הארץ. הוא מתאר תמונת מצב עגומה: "לפנינו סופ"ש הכי עגום שאי פעם עברנו. עם ישראל שבור, מתאבל, הלום. עם ישראל מתאחד, וכמו ביום הכיפורים ההוא, צבא ישראל קם כאריות לנקום ולהשמיד, כן אין להתבייש במילה – נקמה. זה מה שהעם מבקש – נקמה והשמדת האויב. ישראל נמצאת במציאות אחרת, לא רק היא. גם העולם החופשי שמבין את הסכנה האורבת גם לפתחו. סכנה שמתעצמת, אולי מלחמת עולם שלישית בפתח. אנו טומנים את מתינו. מתפכחים. מאוחדים במשימה להכות באויב, להשמידו. ויודעים: אין יותר רחמים, אין יותר עצימת עיניים, אין ברירה".

בפנייה לחיילינו הצעירים הוא אומר: "צאו למשימה הקשה בשם העם היהודי כולו ומאות דורות של קיומו… עשו בכל עוצמתכם ורוח אפכם את המוטל עליכם ושובו כולכם הביתה בשלום". ובהמשך: "אשת השנה שלי היא אמא אחת לבן אחד – לוחם אחד והיא אינה יחידה…". וקטע מרגש נוסף: "מטוס אל על שהחזירנו הביתה נחת בנתב"ג בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. הצפירה תפסה אותנו תוך כדי נסיעה בנתיבי איילון. חזרנו למציאות של דאגה ולחימה, ושל התכתשויות פוליטיות בצמרת. זוהי ישראל שלנו, הפגועה, המדממת, האהובה, שקול האמת שלה כמעט אינו נשמע בעולם".

אחימאיר שב ותוקף את ההסברה הכושלת של מדינת ישראל, וגם את "מר הסברה" ושאר הגורמים האחראים לדעתו לתדמיתנו הגרועה בקרב מדינות העולם. כל זאת נוכח ההסברה המעולה וחוצת היבשות של שכנינו־אויבינו. הוא אינו מאמין לדברי הנשיא ביידן, שכביכול "מדקלם משפטים קבועים". הוא נוקב מפורשות בשמותיהם של אנשי שמאל מוצהרים, מפורסמים, מתייחס למאמריהם ופרסומיהם ואינו מסתיר את שביעות רצונו מהעימותים המביכים שפיצלו את בכירי תנועת בצלם. "צדיקי 'בצלם' ימשיכו לחרחר שלום תבוסתני שמשמעו הנורא הוא החלשת ישראל", הוא משוכנע.

נאה דורש

בפרק "הצעת נאום" לנתניהו מצליח אחימאיר לצייר, בשיטה ספרותית עוקפת, דמות נפלאה של מנהיג, "אחד בדורו", מסור לעם, למדינה ולרעיון. "כל חיי הם קודש למדינה ולביטחונה…", מדבר אחימאיר מגרונו של ראש הממשלה, "הואשמתי לא אחת שטובתי האישית קודמת לטובתכם אזרחי ישראל – אין עוול גדול מזה". אמנם אין זו אלא הצעת נאום שמציע אחימאיר לנתניהו לשאת בפני האומה, אבל אין מנוס מלשאול: מה קרה לאחימאיר? האם הוא חי פה ומתהלך בינינו? האם הוא רואה ושומע את אשר אנו רואים ושומעים? אחימאיר ממשיך בהצעתו: "נכון, איני צנוע כקודמיי במחנה שלי – מנחם בגין ויצחק שמיר ע"ה, אבל ראיתי עצמי ממשיך בדרכם ופועל ככל יכולתי אך ורק לטובת כלל אזרחי ישראל וארץ ישראל". אכן מילים נעלות, בבחינת נאה דורש.

כותרת הפרק היא אכן "הצעת נאום", אבל הקורא שכח מזמן את ההצעה והוא נסחף בתיאור המחמם של דמות המופת, שמודה בשגיאותיה ומתוודה על מחדליה – ממש נוגע ללב. לא נותר אלא לבכות נוכח דמותו של איש המופת העולה מן הפרק הזה.

המחבר נוגע ביחסו של יצחק שמיר לנתניהו. שמיר הבין מהר מאוד מיהו הטיפוס המוכשר, המצליח, המטפס מעלה, הניצב לפניו, ומהי אישיותו. בלשון המעטה נאמר שלא אהב אותו. אחימאיר, לעומתו, אינו מפסיק להתפעל מעמידתו ואיפוקו של נתניהו נוכח כל אשר מוטח בו. הוא משבח את שפתו הנקייה, מדגיש שאינו יורד לרמת השמצות ומילים בוטות.

"בנימין נתניהו עצמו, שאינו חף משגיאות שלו ושל כמה משריו, שאינו עושה סדר בממשלתו הרחבה מדי – ראוי לשבח על איפוקו והתעלמותו, לפחות פומבית, מכל רעשי הרקע נגדו, על כל הרוע שמתפרסם עליו מדי יום גם בעיתון זה [מעריב]", כותב אחימאיר. "שפתו נקייה, לעולם לא יגדף, לא ישמיץ, לא ירד לרמת מבקריו, שאינם בוחלים בביטויי שנאה להטיחם באויב מר ומסוכן. אכן אין לקנא בו, יש להשתאות על עמידתו האיתנה ועוצמת רוחו. דבק בשלטון – נכון. אבל טוב שהוא ממוקד עתה יחד עם חבריו לקבינט המלחמה, בעיקר בהבטחת ביטחון המדינה והעם".

אחימאיר יוצא כביכול ידי חובת האובייקטיביות במילות הביקורת המעטות שהוא שוזר, אבל אנו תמהים: האם הוא רואה את ישיבות הכנסת והממשלה? האם הוא שומע את דבריו של ראש הממשלה ובעיקר את דברי שלוחיו ועושי דברו המדברים אל עם ישראל?

במאמר "חידת נתניהו" נשאלת שאלת השאלות: מאיזה חומר עשוי נתניהו. "הופעותיו תמיד מרשימות, ענייניות ואף מושקעות, ועדיין – רבים נוטשים את החדר, עוזבים את המסך, כשדמותו צצה על המסך. אין סולחים לו. הכעס עליו עצום, הביקורת גואה, השנאה ברחובות בוערת. ועדיין, האיש מפגין שליטה עצמית, קור רוח, שיקול דעת, מנהיגות".

לכל הפרקים והקטעים על אודות נתניהו, ובמיוחד לפרק "חידת נתניהו", הייתי מעניקה את הכותרת "חידת אחימאיר". נראה מן הכתוב שאחימאיר ירד אלינו לביקור מכוכב אחר. קשה להאמין שאינו רואה, שומע, מבין ויודע מה שקהל הישראלים בחלקיו הגדולים רואה, שומע, חושב ומרגיש. אבל בהכירי את אחימאיר אני יודעת ששורשיו עמוקים ונטועים בקרקע ארצנו, שאכפת לו, שכואב לו, שהוא פטריוט אמיתי, על כן אסתפק במילים אלה.

בין אבא סנה לאב"א אחימאיר

במאמר נהדר ונוגע בנשמה, "אחים לא רק בשכול", נוגע אחימאיר ביחסינו עם אחינו הדרוזים. בגיליון האחרון של כתב העת "האומה" ראתה אור רשימה צנועה שלי: "למען אחינו הדרוזים, עלינו להתאפק, לקחת נשימה עמוקה ולוותר…". שימח אותי לגלות שאחימאיר ואנוכי שותפים להרגשה.

למדתי רבות מן הספר על אודות ההיסטוריה של תנועת בית"ר מעת קימומה בריגה בירת לטביה, ועל יחסי מדינות העולם עם מדינת ישראל. לגבי חמאס חידש לי הספר חידושים רבים, ואני בטוחה שאיני היחידה שלא ידעה פרטים רבים אלה. למדתי לא מעט על אודות המופתי אוהד הנאצים, חאג' אמין אל חוסייני, דברים שלא ידעתי כלל. בפרק "ספר הג'ונגל" מיטיב אחימאיר לצייר את מדינת ישראל הקטנה, הנרדפת בידי עדרים של חיות טרף, ומבקר את ה"חיות" הידידותיות שמפנות עורף לחיה הנלכדת אשר יצאה להגן על עצמה.

מרגש במיוחד המאמר "משני צידי השביל הפוליטי", שבו מספר אחימאיר על אירוע שהוא הוזמן אליו ב"בית ההגנה", לזכרו של משה סנה, שהיה ראש המטה הארצי של ההגנה. אחימאיר כותב שבעת צרה ומצוקה ידעו המחתרות להתלכד לטובת מטרה משותפת, ומציין שהבן, ד"ר אפרים סנה, דיבר על כך שגם היום קיימת כמיהה לאחדות בקרב דורות ההמשך של לוחמי ההגנה, האצ"ל ולח"י. משאלתו ותקוותו המרגשת של אחימאיר היא שאם הוא הגיע לאירוע לזכרו של משה סנה, אולי ממשיכיו של סנה – בנו וחבריו, יגיעו לאירוע לזכרו של אביו, אב"א אחימאיר, שהיה קורבן לעלילת דם שפלה, ואשר עוד בחייו קרא לפיוס בין הזרמים. הוא מזכיר שאב"א אחימאיר ומשה סנה קבורים שניהם בבית העלמין נחלת יצחק, משני צידי שביל הכניסה.

הפרק "בקיבוץ ההרגה" נוגע ללב. הוא מתכתב עם עמוד הפתיחה של הספר, שבו מצטט אחימאיר את השיר "בעיר ההרגה" של ביאליק, שנכתב לאחר פרעות קישינב. אחימאיר חותם את הפרק המרגש במילים של בתו, בת לווייתו למסע אל הקיבוץ השרוף: "לראות, לבכות, להאשים ולהרגיש את הגיהינום הפסטורלי".

מחצית השנה הראשונה

יוסי אחימאיר

ניצנים, 2024, 117 עמ'