פברואר מושלג פקד את ניו יורק בשעה שהיינו בכנס שליחי ההוראה של ההסתדרות הציונית העולמית בניו ג'רזי. ביום האחרון של הכנס פורסם בערוץ החדשות המקומי כי עקב השלג הכבד הוגדר מצב "Snow Day" ולכן כל בתי הספר ייסגרו וההורים והילדים יישארו בבית.
מנהל בית הספר היהודי שקיבל הנחיה לסגור את שערי בית הספר שבניהולו, תכנן לערוך באותו היום קבלת פנים חגיגית לשליח הישראלי שחזר מישראל לאחר שירות מילואים אינטנסיבי במלחמה, לאחר שעזב את משפחתו ואת השליחות בבית הספר.
לאחר לחצים וטלפונים שהפעיל המנהל ניתן אישור מיוחד מהמפקח המחוזי, ובית הספר נפתח בעיצומו של יום השלג רק כדי לערוך לקבלת הפנים עבור השליח הגיבור מישראל. אולם הספורט של בית הספר המה אדם מפה לפה כשהשליח, שהיה לבוש במדי צה"ל, נכנס לצלילי השיר "גם בשעות החשוכות של הלילה". כל צוות המורים עמד בשני טורים בעניים נוצצות, מחא כפיים וקיבל בהתרגשות את השליח שעבר בתווך וקיבל חיבוקים אמיצים. משם טיפס השליח לתלמידים שחיכו לו, והצטרף לשירתם בהתרגשות גדולה.
זהו רק סיפור על אחד מעשרות רבות של שליחים מכל העולם שעצרו את שליחותם לכמה חודשים – יצאו לשירות מילואים – וחזרו לשליחות כדי להמשיך ולעסוק בחינוך דווקא בתקופה זו.
קראתי את מאמרו של הרב אלחנו פופקו, רב יהודי ישראלי במנהטן, שקורא לשליחים לחזור לישראל מהשליחות או לא לצאת לשליחות כי צריך עכשיו כל חייל בשדה הקרב. הגם שהזדהיתי מאוד עם דבריו של הכותב על החשיבות המוסרית של הגברת היחס והתמיכה הישראלית ביהדות התפוצות, איני מבין כלל את האמירה כי אין זה "מוסרי" להיות עכשיו בשליחות.
כשתלמידים בבתי ספר "אורתודוקסיים" – שלדברי הכותב מחוברים היטב לישראל – מביטים בשליח שיוצא למילואים, בשליחה ששולחת את בן זוגה לשירות מילואים ממושך, במרחק אלפי מיילים בדאגה גדולה, בשליח שמספר על החוויות של חבריו בישראל – הם לומדים שיעור שאין דומה לו במסירות נפש, ערבות הדדית וגבורה ישראלית. איזה שינוי זה מחולל בהם. אותם שליחים שעושים עבודה נהדרת בתוך מערכות בתי הספר ומכשירים את הלבבות של הדור הבא, יטביעו חותם דווקא בתקופה זו בקרב מאות אלפי יהודים. חלקם יבחרו, דווקא עכשיו, לעלות לארץ, חלקם יתגייסו לצה"ל וחלקם יובילו את הקהילות בעתיד, כאשר מדינת ישראל תהיה חלק משמעותי בעולמם היהודי.
הרב פופקו מעדיף במאמרו להשאיר את העבודה הזאת לאחרים. מבלי לזלזל באחרים כלל, האם את השיעור הזה יוכלו להעביר המורים היהודים, שליחי חב"ד, רבני הקהילות או ישראלים שגרים שנים רבות בחו"ל?
תמיכה חסרת-תחליף בקהילות
הקהילות היהודיות בעולם חוות בימים אלו אירועי אנטישמיות שמעולם לא חוו. האם איננו חבים להם את מאות השליחים, שיעניקו להם את הרגשה של שותפות ונשיאה משותפת בנטל?
חשוב לזכור כי השליחות לא נועדה רק לתמיכה בישראל, אלא גם לחיזוק הקהילות היהודיות עצמן. בתקופה של אי-ודאות, הנוכחות של שליחים ישראלים יכולה לספק תחושת ביטחון ושייכות לחברי הקהילה, במיוחד לצעירים המתמודדים עם זהותם היהודית בעולם מורכב. האם דווקא עכשיו לאור ההתקרבות הגדולה בין חלקי העם היהודי לא הגיע הזמן לנצל את ההזדמנות כדי לממש את החיבורים המיוחדים שנוצרו?
ואני תמה: האם לעם ישראל יש משימה אחת ויחידה שעליו להתגייס אליה? האם יש חזית אחת ואין בלתה? האם בעקבות המלחמה אלפי בנות השירות הלאומי הפסיקו את השירות בכפרי הנוער, בבתי הספר, בבתי החולים, בעיירות הפיתוח וכולן נשלחו לחזית המלחמה? האם נוכחותם של 130 בנות שירות לאומי, או מאות צעירים שבאים למחנות הקיץ, הם אלו שיכריעו את המלחמה?
יחשוב בטעות הקורא את מאמרו של הרב, כי עשרות אלפי ישראלים צובאים בימים אלו על דלתות ארגוני השליחות ומבקשים לצאת לקהילות בכל רחבי תבל, כך שמדינת ישראל צריכה לחשוש שלא תוכל למלא את שורות הלוחמים בשדות הקרב בגלל אותם שליחים.
לצערי זה תיאור לא נכון של המציאות. ארגוני השליחות עושים מאמצים אדירים לגייס שליחים, בעוד הקהילות היהודיות מבקשות עוד ועוד שליחים במיוחד לאחר ה- 7 באוקטובר. אחד מהשליחים בקליבלנד, שיצא לפני חודש לשליחות כשליח-מורה, שוחח איתי על החלטתו לצאת לשליחות תוך כדי שירות המילואים. ה"חיבוק" שהפלוגה שלו קיבלה בתחילת המלחמה מהקהילה היהודית בחו"ל שכלל תרומות ציוד, שכירת חדרים במלון עבור הפלוגה ועוד, הובילו אותו להחלטה כי דווקא זה הזמן לתת בחזרה.
שליח אחר סיפר כי ההשפעה שלו היא הרבה מעבר לבית הספר ובתי הכנסת שאליהם הוא שייך. הוא התבקש לספר את סיפורו של לוחם ישראלי בקהילות שמעולם כף רגלו של שליח לא דרכה. העובדה שהוא חי ביניהם תקופה ארוכה בשליחות, הפכה אותו לדמות אהודה ונגישה עבור בני הקהילות.
שליחים – המשיכו שליחותכם! חזרו למילואים, אם תבחרו בכך, אך לבטח המשיכו שליחותכם לאחר מכן. דורות של שליחים לא זכו להשפיע כפי שאתן זוכים בימים אלו!
