הרגע הכי קשה בטירונות היה ערב לפני מסע כומתה. שקדתי עם חבריי הבני"שים על סידור שמיכות סקביאס בשלשות (בשעה ששאר החיילים חגגו את סיום המסלול בהופעה של זמרת פופולרית שלא ננקוב בשמה), כשמפקד הצוות נכנס בריצה לרס"פייה וצעק שנזרוק הכול ונטוס למועדון הסוללתי. כבר ממרחק נשמעו משם קולות שונים מהרגיל (סופר מקראי היה משתמש במילים "קול ענות"). כשעברתי את סף הדלת המפקד דחף אותי קלות. לא דחיפה אלימה חלילה, אבל דחיפה קצת מפתיעה שסחטה ממני קריאה, מה קרה המפקד? זהו, הוא צחק, אין יותר "המפקד", מעכשיו אני בועז. התברר שהגענו לטקס המסורתי של שבירת הדיסטנס. כל החיילים חיכו לו כבר מזמן, מתאוננים על שבסוללה ממול עשו זאת כבר לפני שבועיים. והנה הגיע הרגע הגדול, ואני זוכר היטב שכל מה שרציתי להגיד היה: תנו לי את הדיסטנס שלי בחזרה. די מהר התברר שצדקתי. וגם שאר החיילים בסוללה הבינו זאת בתוך כמה ימים. כי ריחוק, בהגדרה, הוא דו־צדדי. מה שנדמה כמנגנון שמנמיך את מעמד החיילים הפשוטים ומרומם את זה של המפקד, מגונן למעשה על שני הצדדים. מייצר קוד אתי מסוים, שביחסים קרובים יותר קל יותר להתעלם ממנו. וביום שבו עברנו לשמות פרטיים, נפרץ גם הסכר הרעוע ממילא של מילים גסות ולעג וזלזול ועוקצנות.
הדרך הקלה ביותר לזהות חייל בוגר ישיבה היא כשהוא פונה למפקד בגוף שלישי: "המפקד אמר". לא מדובר בפליטת פה, כמו של ילד שקורא למורה "אמא" אלא בתנועת נפש
החברה הישראלית מכורה לשבירת דיסטנס. גם בקבוצות של רבנים, כשיוצא לנו להיפגש, מהר מאוד מישהו מציע: "בואו נוותר על כל התארים ונישאר עם שמות פרטיים". וברוב המקרים אני נאנח בשקט וזורם. אבל תלמידי החכמים שבבבל, כך אומרת הגמרא, היו עומדים זה מפני זה. במקום למחול איש לרעהו מחילה הדדית על כבודם, הם בחרו בכבוד כצורת התנהלות גורפת שהם נותנים ובד בבד גם מקבלים אלו מאלו. מתוך הבנה שה"כבוד" שבו עסקינן הוא לא כזה שנובע מגאווה והערכה עצמית, אלא מתוך תנועה תרבותית עמוקה שאיכשהו הצלחנו לאבד.
הדרך הקלה ביותר לזהות חייל בוגר ישיבה היא כשהוא פונה למפקד בגוף שלישי: "המפקד אמר". לא מדובר בפליטת פה, כמו של ילד שקורא למורה "אמא". אלא בתנועת נפש שקצת פחות זמינה לה הפנייה בגוף שני. מן הפודקאסט האהוב עליי, The History of English, למדתי שגם כשאנחנו מדברים אנגלית, ופונים זה לזה במילה "you", אנחנו משתמשים בעצם בגוף שני רבים. כמו רבנים בני המגזר החרדי שקוראים זה לזה "אתם". יש גם פנייה בגוף יחיד באנגלית, "thou", אך העולם המתורבת החליט לנטוש אותה. מתוך תחושה שיש משהו לא בסדר בפנייה לאדם אחר בלשון "אתה".
מה פשר הפנייה בגוף שלישי נסתר למי שעומד כאן מול עינינו? ומדוע לדבר בלשון רבים על אדם יחיד? שתי הצורות גם יחד מבטאות את התחושה שגם כשמישהו נוכח מולנו, זוהי נוכחות חלקית בלבד. יש אינסוף עומקים ומרחבים באישיות שלו, בנשמה האלוקית אם תרצו, שאינם גלויים לעין. אם עוקבים אחרי המשנה בפרקי אבות, הדורשת שיהיה "כבוד חברך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמיים", מגלים שבסופו של דבר כל התייחסות אל החבר דורשת יחס של מורא שמיים. כי כל אדם יש בו חתיכת שמיים, רכיב של "הוא" נסתר ונעלם שגם אם נדמה לי כך לרגע, אין סיכוי שהצלחתי להבין.
נדרש לי זמן ללמוד שאחד התפקידים שלי, ואין זה משנה אם כהורה או ככותב ברשת, הוא לא רק לתת כבוד אלא גם לבקש אותו. הרב דוב זינגר מספר שכשהיה עדיין רב צעיר בא לרב שג"ר ואמר שמפריע לו שאנשים קוראים לו "רב". אל דאגה, השיב הרב שג"ר, מהר מאוד יפריע לך כשמישהו לא יקרא לך רב. הרב שג"ר אמר זאת באירוניה, כמובן, אך כדרכו טמן בה גם הרבה מאוד אמת. נכון שאב או רב שמחל על כבודו – כבודו מחול, אבל זה לא אומר שמדובר במעשה נבון. ובסופו של חשבון אפשר שנחסוך הרבה זלזול ולעג ולגלוג אם נלמד לחיות בעולם שיש בו קצת יותר מרחק, קצת יותר מורא, קצת יותר שמיים.
