מלך יכול לעשות כמעט הכול. אשתו של המלך נבוכדנצר, הנסיכה אמיטיס ממדי, התלוננה באוזניו שהיא מתגעגעת להרים של מולדתה. נבוכדנצר ציווה לבנות עבורה את הגנים התלויים בבבל, שהדהימו את העולם העתיק. הקיסר הרומאי קליגולה ציווה להעמיד ספינות משא בשורה של כמה קילומטרים ולסלול עליהן כביש, כדי שיוכל לדהור פעמיים על סוסו מעל הים. הקיסר הסיני צ'ין שה חואנג ציווה להקיף את סין בחומת אדירים באורך 4,000 קילומטרים – וכך היה. כל מי שניסה להשיג במדינה דמוקרטית היתר לסגור מרפסת יֵדע להעריך את המפעל הקיסרי הכביר הזה.
למלכים יש כפתור פלאים, שהם יכולים ללחוץ עליו – ומיד נעשה רצונם. אני רוצה להציע כאן הגדרה לא אקדמית לדמוקרטיה: במדינה דמוקרטית כולנו מסכימים לוותר על כפתורי פלאים. גם אם אנחנו בטוחים שהגיע הזמן לייבש איזה נהר, להדיח איזו ממשלה, להיכנע לאויב או דווקא להילחם בו – ננסה לשכנע את האזרחים האחרים שאנחנו צודקים, ולא ננסה לכפות בכוח את דעתנו.
מאז המחאות הבריוניות נגד הרפורמה במשפט, הפכו גם ההפגנות של החרדים מהפלג הירושלמי לאלימות הרבה יותר, כי אם מותר, אז מותר לכולם
דמוקרטיה אומרת שהעם הוא הריבון, והריבונות מתחלקת שווה בשווה בין כולם. לאף אחד אין זכות להכריע לבדו, גם אם הוא מאוד־מאוד בטוח שהוא צודק. זו חוויה מתסכלת מאוד, שלא מספיק מדברים עליה כתשתית הקיום הדמוקרטי: לראות את הרוב מוביל את המדינה אל פי פחת, ולא ללחוץ על כפתור הפלא, שיכול למנוע ממנה להידרדר.
העניין הוא שגם אם אנחנו לא מלכים, לרבים מאיתנו יש כפתורי פלא כאלה: אנחנו יכולים, למשל, לחסום באופן עקבי ואלים כבישים מרכזיים או אפילו את שדה התעופה הבינלאומי היחיד של ישראל, באופן שישתק את המדינה. אנחנו יכולים לארגן סרבנות המונית שתאיים לשתק את הצבא. אם אנחנו עשירים מאוד, אנחנו יכולים לפעול בבריונות כלכלית, ולאיים על אזרחי ישראל שאם יממשו את זכותם הריבונית להחליט בניגוד לדעתנו – נהפוך אותם לעניים. ואם אנחנו עומדים בראש ארגון עובדים, אנחנו יכולים להכריז על שביתה לא חוקית, אם ראשי המדינה הנבחרים יעזו לנהל מלחמה בניגוד לדעתנו המלומדת.
"כפתור פלא" זה כינוי עדין. יש גם שהשתמשו בכינוי בוטה יותר. אחרי כישלון השביתה הפראית של ההסתדרות בעניין החטופים פרסם "כאן חדשות" דברים שכתב האלוף במיל' עמוס מלכא לראשי המגזר העסקי: "השביתה תסתיים? מה ההישג? ארנון אמר שיש לו כדור אחד באקדח. אם האירוע יסתיים בקול ענות חלושה, הלך עלינו… למישהו יש עוד כדור באקדח?". כי על זה אנחנו בעצם מדברים: על הכרעת ויכוחים ציבוריים בכדור אקדח מטאפורי במקום בוויכוח פומבי.
כמובן, הגילוי הקיצוני ביותר של הגישה הזו הוא כאשר האקדח הופך ממטאפורה לממשות, כמו בהתנקשויות בטראמפ. מבחינה מוסרית יש פער תהומי בין שביתה שנמשלה לאקדח לבין אקדח שאינו משל, והרוצח השפל יגאל עמיר ביצע פשע נורא כאשר סירב להמתין להכרעת העם ורצח ראש ממשלה. אמצעים חמורים אחרים אינם דומים לפשע הזה מבחינת חומרתם המוסרית. אני מניח שמלכא השווה את השביתה הבריונית לאקדח רק מהיבט מסוים אחד: היא מבטאת את הרצון הנחוש לכפות על המדינה בכוח עמדה מסוימת, בין שהעם וממשלתו הנבחרת רוצים בה ובין שלא.
גם לאקדחים מטאפוריים כאלו אנחנו צריכים לסרב בנחישות. אנחנו משתמשים באותה מילה, "הפגנה", כדי לתאר שני אירועים שונים לחלוטין: הפגנה־כמאמר והפגנה־כאקדח. הראשונה מנסה לשכנע; השנייה מנסה לכפות. הפגנה־כמאמר מנסה להעביר מסר ליריבים רעיוניים ולמנהיגי המדינה; הפגנה־כאקדח מוותרת על הניסיון לשכנע ומחליפה אותו בנחישות לכפות. כמובן, בנסיבות קיצוניות אכן צריך לוותר על העקרונות הדמוקרטיים ולכפות את דעתנו. אך את זה נעשה אם הממשלה התחילה לבנות תאי גזים; לא אם הכנסת הריבונית הצביעה על עילת הסבירות בניגוד לדעתנו, ואף לא אם הממשלה מנהלת לדעתנו את המלחמה באופן גרוע.
למי שלא השתכנע נזכיר עובדה פשוטה: כפתורי פלא זמינים לכולם. מאז המחאות הבריוניות נגד הרפורמה במשפט הפכו גם ההפגנות של החרדים מהפלג הירושלמי לאלימות הרבה יותר, כי אם מותר – אז מותר לכולם. גלגל חוזר בעולם, ואפשר להניח שיום אחד תעלה שוב לשלטון בישראל ממשלת שמאל. אם חסידיה יהפכו את חסימת הכבישים, את שיתוק שדה התעופה ואת הסרבנות לכלים לגיטימיים בוויכוח הציבורי, הם יגלו במהרה שגם הממשלה שלהם תיחסם בדיוק באותו אופן. קשה להניח לממשלה הנבחרת לעשות שטויות, אך רק כך יניחו גם לממשלה שאתה מעדיף לעשות את השטויות החביבות עליך.
