איה יושבת בפינת האוכל ופניה מכווצות בריכוז. חיוך קל מבצבץ בזוויות פיה כשהיא גוזרת להנאתה חתיכות של לבד שמצאה בבית והיא מדביקה אותן זו לזו בדבק חם.
מה את מכינה? אני שואלת אותה, והיא עונה: פאצ'ים לצופים.
אולי מאה כאלה כבר הכינה. הפאצ'ים הם מעין טלאים שחניכי הצופים מצמידים לחולצה שלהם – שבניגוד לחולצת בני עקיבא למשל, נחשבת מכובדת יותר ככל שהיא מטונפת יותר וככל שהיא עמוסת עיטורים. אז לאיה יש המון פאצ'ים. על אחד מהם כתבה את שמה, השני מכיל איזו דמות של חזרזיר מסדרת טלוויזיה מוכרת, השלישי הוא חתלתול כתום, ובאזור הכתף היא תלתה מחזיק מפתחות עם נעל. בכל פעם שהיא מכינה את היצירות האלה שלה, שמסתובבות להן בכל הבית ומותירות אחריהן שובל של גזירי נייר ושאריות דבק, אני כובשת כעסי על הלכלוך ומתנחמת במחשבה שאולי, יום אחד, היא תגדל ותהיה איזו אמנית בעלת שם, בוגרת בצלאל או משהו כזה. אבל כשאני אומרת לה שאם זה מה שהיא אוהבת לעשות אז כדאי שתשקיע ותכוון לשם – היא מגיבה במבט מאוכזב כל כך, כאילו הרסתי הכול.
גם אחרי שהשלמנו עם הידיעה שלא כל ילדינו שואפים להיות רופאים או רואי חשבון, אנחנו עדיין רוצים לדעת ש"יצא מהם משהו"
פעם, כשהייתי בטיסה, נקלעתי באגביות לצפייה בסרט "מחפשים את שוגרמן", שמגולל את סיפורו של המוזיקאי האמריקני סיקסטו רודריגז. רודריגז, בן למהגרים מקסיקנים קשי־יום, הצליח להוציא בשנות השבעים שני אלבומים אך בעקבות כישלונם חזר לחיים אפורים של עבודת כפיים. איכשהו, ובלי שהיה מודע לכך, תקליטיו זכו להצלחה עצומה בדרום־אפריקה. הוא נחשב שם לכוכב בסדר גודל של אלביס, ומכיוון שמעריציו שם לא ידעו עליו דבר ולא שמעו על אלבומים חדשים שהוציא הם היו משוכנעים שהוא מת בנסיבות טרגיות. עד שיום אחד, בשנת 1997, החליט כתב מוזיקה דרום־אפריקני שלא ייתכן שאמן גדול כל כך ייעלם סתם כך ויצא למסע כדי לאתר אותו. רודריגז נמצא, ותוך פחות משנה הוטס עם משפחתו לסיבוב הופעות בדרום־אפריקה. הוא זכה שם לקבלת פנים מפוארת – לימוזינות, פרסים, ראיונות בכלי התקשורת המרכזיים, מפגשים עם מעריצים ושישה מופעים מול קהל של עשרות אלפים.
יש נטייה להתרגש מהסיפור של רודריגז בגלל התפנית המפתיעה, כלומר העובדה שבדרך־לא־דרך המוזיקה שלו מצאה לה קהל והוא קטף את פירות ההצלחה. אבל קרוביו סיפרו בראיונות שרודריגז יצר את המוזיקה להנאתו, ואפילו סבר שהעולם לא בשל אליה וקיבל זאת בהבנה. משהו בנטייה שלו לאנונימיות, בעובדה שלא ניסה לבדוק מה עלה בגורלה של יצירתו הוא זה שגלגל לבסוף סיפור גדול מהחיים.
"כשציפור שרה היא לא שרה כדי לקדם את המוזיקה", אמר פעם אלן ווטס. אלו אנחנו בני האנוש, שזיהמנו את היצירה הטהורה, את הביטוי הכי טבעי ופנימי של האדם, והפכנו אותם למשהו שצריך לפתח, לטפח, לשווק ולמנף. גם אחרי שהשלמנו עם הידיעה שלא כל ילדינו שואפים להיות רופאים או רואי חשבון, אנחנו עדיין רוצים לדעת ש"יצא מהם משהו". כאילו משהו צריך לצאת מהציפור, או מהעכביש שטווה את קוריו במלאכת מחשבת, או מהדבורים שבונות כוורת משושים אסתטית ויפה.
חברה שלי פרסמה יום אחד בפייסבוק תמונה של ציוריה. היא הניחה אותם ברחוב, שעונים על מעקה בצידו של כביש צפוני ריק וכתבה מעל: "ביום שנוותר על הזכויות שלנו, נצא לחופשי". היא אפילו לא חתמה עליהם את שמה: פשוט הפקירה אותם לרשות הרבים ונהנתה מהידיעה שאנשים לוקחים אותם בלי שידעו מי עומד מאחוריהם. "כל ציור שחתמתי עליו את שמי הפך בסוף לזר", הסבירה, "הוא כבר לא היה אישי אלא נחלת הכלל ושם פסק מלהתפתח. אבל ציור שלא נחתם, יש לו חיים שממשיכים הלאה בלעדיי. וזה הכי אישי שיש. הכי נוגע".
אנחנו מכלים כל כך הרבה אנרגיות במאבקים על זכויות, במלחמות על קרדיט שרק מהדהדות לנו את האמת הכואבת – כמה אנחנו תלויים בהכרה, כמה אנחנו תלויים באחרים, כמה אנחנו נמנעים מלבטא את עצמנו באופן נקי. והנה הילדה שלי יושבת ליד השולחן וגוזרת את גזיריה בלי לבקש דבר. מביאה את הביטוי הכי טהור והכי תמים של יצירה חסרת יומרות. ומה אני בסך הכול צריכה לעשות? לא להפריע. כי כל היופי שבעולם עובר עכשיו דרכה.
