שלום לכם חברעלעך מה נשמע! בשבוע שעבר סיכמתי כאן בסוף הטור שלי שבע שנים תמימות של כתיבה, רציתי להודות לכם, שאתם קוראים אותי, רציתי להודות לאכסניה האהובה שבה אני כותב. בסך הכול רציתי לומר תודה! אבל הרבה מאוד קוראות וקוראים היו בטוחים שזה טור פרידה. תשכחו מפרידה חבריימלעך. אתם לא תיפטרו ממני כל כך מהר. בכל מקרה תודה לכל מי ששלחו לי הודעות השבוע. ואני גם מבקש סליחה בפני כל אלו שהיו שמחים להיפטר ממני, והנה שוב הם רואים את הפרצוף הזה שלי בעיתון.
אגב, אם כבר מדברים על הפרצוף שלי, התמונה כאן היא משנת אלפיים וחמש עשרההההה. תשע שנים חלפו, אתם קולטים. זה כבר לא הפרצוף שלי, אני כבר לא נראה ככה. תדמיינו את התמונה הזאת עם הרבה יותר קמטים ליד העיניים, והרבה פחות שיער על הקרחת, והרבה יותר רכות בלב. זה יהיה יותר מדויק. סארטר הצדיק אמר פעם שכל בן אדם מקבל עד גיל ארבעים את הפרצוף שמגיע לו. אומנם עדיין לא מלאו לי ארבעים, אבל נדמה לי שהוא צדק.
את הטור שלי השבוע רציתי לכתוב על עצבות ועל נוכחות. כלומר, על הקשר שבין עצבות לבין נוכחות. בשבועות האחרונים אני ברוך השם שקוע בעצבות סמיכה ומרה. קשה לי מאוד לקום בבוקר לחיים שלי. וקשה לי מאוד להירדם בלילה. המוח שלי טרוד ואפוף ומבולבל. הימים עוברים לי מהר מדי, אני לא מספיק כלום. ואין לי גם מה להספיק. אני חווה איזו שמיטה פנימית וחיצונית. החיים מתפספסים לי, אני חולף בתוכם אבל מבחוץ. זו לא הפעם הראשונה שעוברת עליי תקופה כזאת. אני בן אדם כזה, ששוחה מדי פעם בגלים של עצבות. גם בתחילת המלחמה, אי אז באוקטובר, נכנסתי למרה הזו. אבל בתקופה האחרונה העצב מכה בי ביתר שאת. זה עצב שכרוך במשבר אישי שעובר עליי. אבל הוא כרוך גם במלחמה הזאת שלא נגמרת. ובשלב הסטטי, המעיק, המעיב, המתיש, שאליו הגענו עכשיו. לא יודע אם גם אתם מרגישים ככה. אבל אני, מאז שחמאס רצחו את ששת החטופים, פשוט לא מסוגל לנשום. המציאות נכנסת לי מתחת לעור.
אני משתדל להתנהל נכון. לבחור נכון. לא להידרדר למדרון הנפשי החלקלק. לעשות ספורט. להתרחק מרשתות חברתיות. לקרוא קצת רבי נחמן. לצאת לטבע. לשבת עם חברים. לאסוף את הילדים שלי מהגן. לקחת אותם לחוגים. ללכת איתם למכולת לקנות גלידה. יש בדברים האלה משהו מקרקע. וקרקע היא דבר שאני זקוק לו עכשיו. אני הרי משתדל לשמור על עצמי מפני המרה הרעה.
אני משתדל להיות חלק מהחיים, לא להיעלם בהם. ובכל זאת, שמתי לב שאני חווה עכשיו את המציאות כמו מתוך פילטר.
לקחתי השבוע את הילדים לקיר טיפוס. יש לנו קיר טיפוס לא רחוק מהבית. הלכנו ביחד. והייתי איתם, וצילמתי אותם, והסתכלתי עליהם מאושרים, מתאמצים, מתגברים, אבל כל הזמן הרגשתי שאני מסתכל עליהם מבחוץ, אני איתם אבל אני לא איתם, אני רואה אותם אבל לא מתבונן בהם, אני שומע אותם, אבל אני לא מקשיב, אני מדבר איתם, אבל לא מתוך הלב. אני מדבר ממקום מנוכר כזה ולא נוכח.
גם האוכל שאני אוכל, לא יודע, הוא לא טעים לי בתקופה הזאת. אני לועס אותו ובולע אותו. אבל אני לא נהנה ממנו. הטעמים חולפים מעליי. וגם בטיולים שלי, בטבע, או בים, אני מתבונן בנוף היפהפה, אבל אני לא מצליח לנשום אותו פנימה. וגם המוזיקה שאני שומע, וגם השיחות שאני מנהל, אוי לי, אני כאילו נוכח בחיים אבל מבחוץ. איזו קללה. אף פעם לא הרגשתי ככה, בכזו עוצמה, את הקשר שבין עצבות לבין נוכחות. אני כאילו חולף לצד החיים שלי, אני מתבונן בהם, מתוך רכבת מהירה. הם קורים לי, ואני לצידם.
אמא שלי לא אוהבת שאני כותב את העצב שלי בעיתון. אבל מה אני אעשה, זה טור אישי, זה טור של איש אחד בעולם, וזה מה שעובר על האיש הזה בימים האחרונים. לפני שבועיים כתבתי על בית הספר של חיה, ולפני חודש כתבתי על גיבורה שפגשתי בסדנת עץ, ולפני חודשיים כתבתי על רפאל חלמיש מקיבוץ עין הנציב. אני מספר כאן את מה שעובר עליי. רוב הזמן אני די מבסוט, נראה לי. אבל בתקופה האחרונה לא טוב לי, אני לא נוכח, ומאוד מאוד עצוב.
ואני יודע שיהיה בסדר. אני יודע שאני אצא מזה. אני יודע שהחיים הם גלים של דמע ושחוק. יש לאביתר בנאי שיר כל כך יפה. לילה כיום יאיר. הוא שר שם – "איזה קרב, א־לוהים אדירים, איזה קרב בין הבור למים", ואז הוא מוסיף – "לפחות יש קרב, לפחות יש מים, פעם היה רק בור". אתם מבינים, גם בתוך המאבק העיקש על ההארה, אביתר מוצא את הרגע להודות על עצם המאבק, על עצם האפשרות לראות את האור. קיצר, עכשיו קצת קשה לי בלב שלי. אבל אני בסדר. אני אהיה בסדר, יש פה קרב, ויש פה מים, ויש פה חיים יפים שאפשר לראות מהרכבת, עוד מעט אני אצא אליהם, עוד מעט אני אתבוסס בהם בנוכחות, ומתוך רוב שמחה. לילה כיום יאיר. אני מאמין.
