בשנת 2017 יצאה ממשלת פינלנד בניסוי מהפכני, שבו העניקה באופן אקראי קצבה חודשית למובטלים ללא קשר למאמץ שלהם למצוא עבודה. המהלך היה כחלק מהבנה ששוק העבודה השתנה, ושעובדים יכולים להיות מפוטרים במחי יד. הקצבאות האלו, 560 אירו, אמורות היו לעזור בתקופות של חוסר ביטחון תעסוקתי ולהמריץ את האוכלוסייה להמשיך לעבוד ולהרוויח כסף. הם התבססו על ההנחה של קארל מרקס שלפיה אנשים מעוניינים לעבוד לא רק בשביל להתפרנס אלא כדי לנהל חיים יצרניים. כך, הם חשבו, המשתתפים יתומרצו להרוויח סכומים גבוהים יותר וירצו למצוא עבודה מהר יותר.
מטי, רווק בן כמעט 50, כנראה היה מפריך את התיאוריה הזאת. הוא מצא את עצמו ללא עבודה אחרי שפוטר ממשרד פרסום כי לא הסכים להשתתף בקמפיין שבמסגרתו היה אמור להחליק על גלגיליות בעיר. בזמן שהוא מחפש את עצמו אמו מסכימה לממן אותו בסכום דומה לסכום בניסוי הפיני, אבל רק בתנאי שלא יפתח עסק. מטי מפונה מדירתו לאחר שהשיקים שלו חוזרים, וכמוצא אחרון מתקשר לעמוס, חברו מימי האוניברסיטה, ומבקש להישאר אצלו שבועיים־שלושה עד שיתאפס.
ביחידת הדיור של עמוס וזוגתו שרון ביישוב מצפה־גזם שבגליל המערבי, מקום שבו האנשים החליטו שהם יורדים מגלגל האוגרים ומתמסרים לעבודות האדמה והטיפול, מטי נשאר יותר משבועיים. בזמן הזה הוא מכיר את גלריית הטיפוסים ביישוב וגם את החברים של עמוס ושרון בארוחות השבת המשותפות. ככל שהזמן עובר המארחים שלו מבינים כי הוא כאן כדי להישאר ואין לו בעיה בכלל להיות טפיל. הוא מסרב להבין רמזים, והם מתקשים לדבר בשפה ברורה ולא פסיבית־אגרסיבית.
הספר הוא קרינג׳ מוחלט, מצחיק ומענג: גיבורו הוא טפיל נוראי ללא טיפת הכרת תודה או הבנת נורמות חברתיות, טיפוס שאף אחד לא מעוניין בחברתו בשום צורה. מצד שני, הוא מצליח להגיע לאבחנות מעניינות על טיב העולם, ובמיוחד טיב האנשים שמקיפים אותו ביישוב הקהילתי. זוהי דמות שקשה מאוד להפסיק לקרוא עליה, על אף שמעשיה גוררים תגובה מיידית בזמן הקריאה. מדובר בדמות שגם אם אינה עגולה ומאפשרת להכיר אותה כראוי, אין בה יותר מדי התפתחות כיאה לאדם העצל שהוא, ובכל זאת היא מסקרנת.
מעל הכול מרחפת השאלה מהם החיים שראוי לחיותם. נדמה כי יש תמימות דעים שחייו של מטי כשכיר לא היו טובים. אבל מהן האופציות האחרות? מטי מתעקש כי נוכחותו בבית של עמוס ושרון אינה מפריעה לאיש, אבל עצם הידיעה שיש אדם לא פרודוקטיבי בעולם והוא חי את חייו, יש בה כדי לערער את המרקם העדין של החברה, אפילו חברה סובלנית בעיני עצמה כמו החברה במצפה־גזם. גם העובדה שמטי רווק ללא ילדים מנכיחה את השונות שלו בסביבה. הוא לא עצר את חייו האישיים בשביל קריירה וגם לא להפך, הוא טפיל שמתקיים משאריות העולם ולא יוצר דבר בעצמו ולעצמו.
מעבר לשתיים־שלוש אפיזודות תמוהות שניתן היה לוותר עליהן, הספר גורם לתחושות עזות של מבוכה, כעס, קנאה ותסכול מהאופן בו מטי חי את חייו, וגם דורש איזו חקירה פנימית של הקוראים על מיקומם בסקאלת העצלנות-פרודוקטיביות. לא בטוח אם בתום הקריאה הם יגיעו למסקנה בנוגע לאיזון הנכון בין עבודה למנוחה, או להבדל בין פנאי לבטלנות והאם יש באחד מהם משהו רע, אבל לפחות המסע מהנה ומביך. הניסוי בפינלנד, דרך אגב, נכשל.
