יש משהו בזמן אלול שהוא כל כך חמקמק, כל כך חולף, כל כך לא בר אחיזה, שזה מתסכל נורא. אחרי כל הבילד־אפ המוטרף שמתחיל כבר בראש חודש תמוז עם ראשי התיבות ״זמני תשובה ממשמשים ובאים״ ואחריהם ״אלול בא!״ של חודש אב, מגיע אלול בכבודו ובעצמו, אלול עם כל הסיפורים המיתולוגיים סביבו, על הדגים שבים הרועדים מאימת יום הדין, על המשגיח ההוא שהתעלף בהכרזת ראש חודש, על ראשי התיבות ״אני לדודי ודודי לי״ המסמלים את הזמן המסוגל לקרבה יתרה בין האדם לקונו, על בחורי ישיבה בדורות עברו שלמדו בתעניות דיבור, בשקיעות יתרה ובעמל רב. והנה, אחרי כל ההכנות, בסוף הוא מגיע. כמו כל דבר שבסוף מגיע. הנה הוא כאן, בכבודו ובעצמו, אלול. ואז, רבים ממי שהתכוננו לבואו בציפייה או באימה, עוד לא מספיקים להבין מה מו מי, עוד לא מספיקים להניע את הסוגיה הנלמדת, עוד לא מספיקים להרהר בדבר תשובה אחד ולהתמיד בו וכבר מגיע ראש השנה. יום הדין הגדול.
יש בחורים בישיבה שנדמה שהם צולחים את האלול שלהם בטוב. שהם מתחילים את הזמן בזמן וכבר יש להם חברותות לשלושה סדרים ואפילו חברותא בונוס לאחרי סדר שלישי, ובסדר מוסר הם צורחים בקולי קולות את הדפים הראשונים של ״שערי תשובה״, ויש להם מקום קבוע בבית המדרש וחדר מסודר ומיטה מוצעת והרגלי תזונה קבועים וזמני שינה תקינים, וכשמתחילים סליחות הם מתחילים סליחות, וכשמסדרים את הספסלים בבית המדרש לקראת הימים הנוראים הם מעתיקים את מקום מושבם לחדר השיעורים וממשיכים בשגרת חייהם ביציבות ובביטחון. מה שנקרא, חיים על מי מנוחות.
לפתע שמתי לב שלימיני הולך יהודי גבוה, ששאף שאיפות ארוכות מסיגריה והיהודי הזה היה מוכר לי ומהר מאוד זיהיתי אותו
ולעומתם יש בחורים שאומנם מאוד־מאוד רוצים להיסחף ברוח המוטיבציה ומתחילים את הזמן עם שאיפות רמות אבל מהר מאוד הגל האלולי שוטף אותם, והם מתערבבים בין הצורך והלחץ החברתי לשדר נוכחות אלולית מרשימה לבין החיבור הפנימי הרופף שלהם לכל מה שקורה.
אני זוכר את עצמי באלול בישיבה. היו שנים שהייתי שייך לסוג הראשון. הייתי מסתער על אלול כמו על משימה גורלית. לומד שעות ארוכות ברצף, מאריך בתפילת שמונה עשרה, ממעט בדברים בטלים, זונח שיחות מסדרון, קם מוקדם, רץ למקווה. והיו שנים שהייתי מגיע לאלול אבוד. מחפש את הרגע שבו אקפוץ על הרכבת, מנסה להילחם בחוסר הבהירות של הגמרא, עומד במרפסת הישיבה ומסתכל על העוברים ושבים ותוהה לעצמי מי אני ומה אני. ובשנים האלה, איך הייתי שמח למצוא במרפסת עוד מישהו תוהה כמוני, עוד מישהו שהתערבל בשטף הגל האימתני של החודש המבהיל הזה. עוד מישהו שבמקום לתפוס את הגל ולגלוש עליו במבט נחוש אל עבר האופק, טבע בתוכו ופגש את הדגים הקטנים שלמרבה הפלא לא רעדו ולא בטיח, פשוט המשיכו לשחות בשקט שלהם בלי שום תכלית. עוד מישהו שהיינו יכולים לשבת יחד ולשתוק בזמן שבית המדרש רעש וגעש. שנה אחת לא עמדתי בתחושות האלה. שנה אחת הרגשתי באלול אאוטסיידר במלוא מובן המילה. אז לילה אחד פשוט קמתי והלכתי להתפלל על עצמי בכותל. להתפלל על האלול שלי, להתפלל על התפילה של האלול שלי, להתפלל על הלימוד של האלול שלי.
השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, רחובות ירושלים המו המון תיירים מכל רחבי הארץ שהגיעו לסליחות, ולדפוק פיתה מעורב בסטייקיית חצות. ואני התחרטתי שבכלל יצאתי לדרך וכל ההמולה הזו ממש לא התאימה לי, אז החלטתי ללכת לכותל בדרך הפחות מוכרת והארכתי דרך אחרת. ובעלייה המתישה של הר ציון לפתע שמתי לב שלימיני הולך יהודי גבוה, ששאף שאיפות ארוכות מסיגריה, והיהודי הזה היה מוכר לי ומהר מאוד זיהיתי אותו, כי הוא היה זמר מפורסם מאוד.
ושנינו חלפנו זה על פני זה ומבטינו נפגשו וכאילו ששנינו הבנו בן רגע את המצב זה של זה. והיהודי הזה שאל אותי, מה, הולך לכותל? ואני אמרתי כן. והוא הנהן ואני אמרתי, אני הולך להתפלל על האלול שלי והיהודי אמר, כן, גם אני. והנהנו זה לזה והמשכנו ללכת זה לצד זה, והיהודי שאל אם אני רוצה סיגריה וסירבתי בנימוס. ואז אחרי כמה דקות הליכה בשתיקה היהודי שאל, ספק אותי ספק את אוויר העולם, תגיד, מה זו יראת שמיים? ואני חשבתי רגע ומשכתי בכתפיים ואמרתי, וואלה, שאלה טובה. ואז היהודי הגבוה עצר לרגע ואמר, זה יראת שמיים. זה. הרגע הזה. הרגע שבו שני יהודים אבודים הולכים להתפלל על האלול שלהם. ואז הוא חייך חיוך קטן וגם אני חייכתי, ומאז ועד היום כל אלול אני נזכר ברגע ההוא ולרגע אני יכול לנשום לרווחה.
