לחיַי האישיים והמקצועיים כבדואית במדינת ישראל יש צדדים מגוונים. אני, בעלי וששת ילדינו מתגוררים ביישוב אום־בטין שהוכר לפני 13 שנה, אך עד היום הבית שלנו איננו מחובר לחשמל, לתשתיות של ביוב ולכבישים מסודרים. הצלחנו לסדר לעצמנו מערכת אנרגיה סולרית ובור ניקוז, ולרכוש רכב כדי להסיע את הילדים לכל פעילות בכפר ומחוצה לו, בהיעדר תחבורה ציבורית. תנאי החיים בכפר מחמירים עם כניסתו של החורף, כאשר הימים הופכים קצרים יותר. להבדיל מהסקנדינבים, אנו לא נעשים מדוכאים בחורף כי אנו נחשפים פחות לקרני השמש, אלא מכיוון שאין מספיק שעות שמש כדי לטעון את מערכת האנרגיה הסולרית שתספיק לצרכינו היומיומיים.
החברה הבדואית סובלת מאי־שוויון בתחום בריאות הנפש. הדבר בא לידי ביטוי בהיקפים גבוהים של מצוקות נפשיות, ובמחסור בשירותים ובמענים נגישים המותאמים לחברה ולתרבות הבדואית.
גם בתחום ההשכלה מתגלים קשיים. צעירים וצעירות שמצליחים לעבור את החסמים והקשיים, ללמוד ולרכוש השכלה גבוהה, נחשבים בני מזל. למרות זאת, במחקרים שערכתי אותם צעירים מדווחים על רמות גבוהות של מצוקה רגשית וגופנית, במיוחד בשנים הראשונות ללימודיהם האקדמיים. במחקר־אורך, שליווה קבוצה של סטודנטים במשך שנה, נמצא כי מחציתם דיווחו על סימפטומים חמורים של דיכאון. אוכלוסיית הסטודנטים הבדואים התגלתה כבעלת משאבים מעטים, וככזו שדרכי התמודדות שלה פחות יעילים.
מחקרים אחרים שנערכו בנוגע לבריאות של נשים בזמן היריון, במהלך הלידה ואחריה, הצביעו על רמות גבוהות של מצוקה ודיכאון לאחר לידה, בהשוואה לקבוצות אחרות בחברה הישראלית. אחד המחקרים שמשך את תשומת לבי השווה בין חוויות של כאב בזמן הלידה המדווחות על ידי נשים בדואיות ועל ידי נשים יהודיות, ביחס לרמות הכאב המדווחות על ידי הצוות הרפואי, כלומר הרופא והמיילדת. הממצא המרכזי הראה שהצוות הרפואי דירג את רמת הכאב של האישה הבדואית כפחותה בהשוואה לדיווח של הנשים הבדואיות עצמן. הערכה זו של הכאב השליכה גם על היבטים שונים של תהליך הלידה, ונמצא שלנשים אלו הוצעו פחות משככי כאבים במהלך הלידה.
הריסת בתים היא מציאות קיומית, כמעט יומיומית, ביישובים הבדואיים שהוכרו ולא הוסדרו, וגם ביישובים הלא מוכרים (כמחצית מהחברה הבדואית מתגוררת בשני סוגי יישובים אלו). בראיונות שנערכו עם נשים בדואיות התברר שהריסת בתים וגם האיום בהריסה נחוו כטראומטיות ועוררו פחדים ותחושות של תסכול וחוסר אונים, וגם רגשות דיכאון. הריסה ואיום בהריסה נמצאו כמנבאים מצוקה רגשית של נשים בדואיות יותר מאשר מצב כלכלי קשה.
מאין כל זה נובע? החברה הבדואית היא חברה צעירה וענייה, וככזו היא חווה קשיים וקונפליקטים מורכבים. היא סובלת ממדיניות של אפליה שמתבטאת בהיעדר הכרה, בהזנחה, בחוסר פיתוח וטיפוח, ובהיעדר תשתיות. לדוגמה, ב־11 כפרים שקיבלו הכרה מ־2005 אין עד היום רשת חשמל, כבישים מסודרים, ביוב ותחבורה ציבורית. ההזנחה רבת־השנים הזו באה לידי ביטוי גם בתחום בריאות הנפש.
קושי נוסף שמאתגר את החברה הבדואית נוגע לשינויים מהירים, בחלקם כפויים, שהיא עוברת. שינויים אלו משפיעים על מערכת הערכים, המבנה החברתי והתא המשפחתי.
מול המגמות המדאיגות בתחום בריאות הנפש, שנחשפו במחקרים הקיימים המעטים, המענים הניתנים מוגבלים ביותר. הן מבחינת כוח אדם מוכשר ומקצועי, הן מבחינת הנגישות לקהילה. רוב הבדואים שמתמודדים כיום עם החסמים השונים – חברתיים, תרבותיים ומבניים – ופונים לעזרה נפשית, ימתינו זמן רב לתור במרכז הרפואי סורוקה. ביישובים המרוחקים מבאר־שבע ומהעיר רהט המענה דל ביותר, אם הוא בכלל קיים, ולרוב ניתן על ידי אנשים שאין להם ידע בסיסי על החברה הבדואית או הכשרה בתחום של רגישות וכשירות תרבותית.
ובנימה אופטימית יותר
הקשיים והמצוקות שהצגתי הם רק צד אחד של הקובייה. בצדדים האחרים ניכרות בחברה הבדואית מגמות חיוביות ומעוררות תקווה והשראה. מגמות אלו כוללות התחזקות ועלייה בשיעורי ההשכלה אצל נשים וגברים, כניסה למקצועות יוקרתיים ונחשקים, עלייה בשיעור הנשים המועסקות, והתחזקות האקטיביות הנשית באופן כללי. מגמות אלו, לצד ערכים תרבותיים יקרים שמעודדים לכידות חברתית, מהווים רשת ביטחון בעבור בני המשפחה הבדואית. החברה הבדואית מצליחה לתמרן בין ערכים תרבותיים שחשובים לה, ובין מגמות חדשות שנועדו לאפשר השתלבות מיטיבה ומכבדת בחברה הישראלית.
למרות תנאי המחיה הלא פשוטים, המשפחה הקטנה שלי חולמת חלומות גדולים על הצלחה והגשמה עצמית. אני עצמי הצלחתי לפתח קריירה כפסיכולוגית קלינית וכמרצה בכירה וחוקרת, בעלי ממשיך את לימודיו לתארים מתקדמים, שתי הבנות הגדולות כבר השתלבו בתחומים נחשקים באקדמיה (פסיכולוגיה ומדעי המחשב). המשפחה הקטנה שלי מצליחה לשמור על לכידות ותמיכה משפחתית ועל ערכים שיקרים ללבנו מהתרבות הבדואית, ובו זמנית לשאוף להתפתחות, צמיחה והשתלבות נאותה בכלכלה הישראלית ואפילו בחו"ל. 
