איך מתחילים בכלל לכתוב על דבר כזה, ביפרים. מי לעזאזל היה מוכן להמר שהמילה הכי גדולה של התקופה תהיה ביפר? אם הייתם אומרים לי בשבוע שעבר, זמרי, יש שלושה תרחישים אפשריים בשבוע הבא: ישראל מחסלת את נסראללה באמצעות נמייה, ישראל ממטירה על לבנון גשם של כדורי פלאפל, וישראל מנטרלת (לפי דיווחים זרים) אלפי מחבלי חיזבאללה באמצעות ביפרים, מה יותר סביר שיקרה? קודם הנמייה, אחר כך הפלאפל, הביפרים רק בסוף.
ברגע אחד נפרק תסכול של שנה. לפני שבוע צפיתי (פעמיים) בתחקיר "איפה היה חיל האוויר" של "זמן אמת", ומי שצפה בפטריוטים השבוע בוודאי הבחין שבמצח שלי יש נקודה אדומה מדפיקת הראש בקיר יותר מדי פעמים במהלך הצפייה. מילא הסרבנות הבזויה, האדישות, הסד"כ – מה שהכי הטריף לי את המצח היה כשאחד הטייסים סיפר שרק בארבע וחצי חיל האוויר שמע על מסיבת הנובה. למה? כי אין אינטרנט בבור. אני אפילו לא יודע אם אני קונה את התירוץ הזה, אבל מישהו בחיל האוויר הרגיש מספיק בטוח להגיד אותו למצלמות.
והנה, שבוע אחרי "לא היה לנו אינטרנט", מגיע מבצע חיסול טכנולוגי שמיוחס לישראל שגורם לך לנפח את החזה בגאווה. ואז האוויר יוצא מהר כי לא ברור איך אפשר לפגוע ב־4,000 מחבלים באמצעות מכשיר טכנולוגי שהיה ישן כבר בשנות התשעים, אבל גם לא להצליח להבין למה אלפי סימים ישראליים נדלקים פתאום בעזה בחמש בבוקר ב־7 באוקטובר. אם תשאלו אותי, זה הכול עניין של תודעת אויב: אם אתה מפחד מהאויב אתה נערך לפוצץ לו את הביפרים, אבל אם אתה מזלזל בו לא תזהה גם 100 אלף סימים.
פספסת, אה או
מבצע יום הביפורים היה סוג של מכונת זמן. לרגע כולנו עלינו לטיסה קצרה אל העבר וחזרנו לתחושת הביטחון הלא מבוססת של לפני 7 באוקטובר. איזה כיף להיות בטוחים ביכולות שלנו, בתחכום, ב"אין עלינו", בידיעה שאתה צעד אחד לפני האויב שלך. כמה התגעגענו לזה, כמה מסוכן להתמכר לזה. ב־7 באוקטובר נגזר עלינו לחיות בפער הזה בעשרות השנים הבאות. קשה לזהות דברים חיוביים שקרו לנו ב־7 באוקטובר, אבל אולי אחד היתרונות היחידים שאפשר לקחת משם הוא שימור הלקח שיש לנו יכולות אבל יכולות לבד לא מספיקות. צריך גם לדעת כמה מסוכן ואכזרי האויב שלך ולהאמין ברצון שלו לממש את היכולות שלו.
אני לא מצליח להבין את המרירות ששוגרה מיד מהאולפנים לביפרים של כולנו כמה דקות אחרי שנודע גודל ההישג. מיד נשלפו טיעוני הקש, שתמיד טומנים בחובם את המילה "אסטרטגיה". מה האסטרטגיה מאחורי המבצע הזה? מה המטרה האסטרטגית שהושגה פה? מה השגנו אסטרטגית? מאח21ורי המילה "אסטרטגיה" באולפני התקשורת הישראלית מסתתרת תמיד הצעה כלשהי לכניעה. זאת מילה שחותרת תמיד להפסקת אש, לכניעה, ל"הסדרה".
ארגון הטרור החזק ביותר באזור קיבל כאפה רצינית למפשעה של אלפים מהלוחמים שלו, והבין שישראל יכולה לפגוע בכל אחמד שקונה ענבים או משלם לקופאית באבו לוי, ועוד לעשות את כל זה בלי להשתמש בחימושים שהעולם יסרב לתת לנו. אני לא יודע איך תיראה מלחמה מול לבנון, אני לא יודע כמה קשה זה יהיה, אבל אין שום דרך לא לראות את האירוע הזה כאסטרטגי. בדיוק כמו ש־7 באוקטובר היה אירוע אסטרטגי כך 17 בספטמבר היה אירוע אסטרטגי, והאסטרטגיה היא פחד. הגיע הזמן שגם האויב יחוש קצת מהתחושה המכווצת הזאת.
הרי יש הישג אסטרטגי כאן: מורל. "בתחבולות תעשה לך מלחמה" זה סבבה, אבל פה הלכנו צעד אחד קדימה. נראה כאילו סוכן המוסד קונדסון תכנן את המבצע לפי סרט מתיחות של יגאל שילון. הסרטונים של אנשי חיזבאללה מתפוצצים בסיטואציות יומיומיות נראו כאילו עוד רגע יצפאן נכנס מהפינה על רקע השיר "פספסת, אה או אה או פספסת, אה או פספסת, עשית מהומה". את צונאמי ההומור שהגיע אחרי כל זה לרשתות אי אפשר לשתף כאן מפאת הצניעות. אפילו יונית חייכה קצת.
צ'רנוביל במטבח
אז נכון שידלין רץ לצעוק שזה הזמן לסיים את המלחמה, וישראל זיו רץ לעדכן שסנוואר הוא המרוויח העיקרי, וכל מיני נודניקים כתבו שהחטופים עדיין חטופים ולא פתרנו את כל בעיות היקום במבצע מוצלח אחד, כאילו אנחנו לא יודעים. אבל עדיין, אם אתם מהנודניקים ששואלים "אחלה, אבל מה השגנו כאן אסטרטגית", אז אסטרטגית אנחנו מרגישים הרבה יותר טוב עם עצמנו, וקצת חייכנו, ועוד צפויים לנו ימים קשים אבל רבאק, מדינת כל נודניקיה, גם ביטחון עצמי וקצת דאחקות יכולים לתרום אסטרטגית.
מה שכן, קצת מלחיץ לדעת שיש חשש שגם האויבים שלנו יארגנו איזה מבצע כזה. מיד כשזה קרה התחלתי לחשוד בכל מיני מכשירי חשמל. דפקתי מבטים מוזרים לשלט של הטלוויזיה, צעקתי על הקומקום החשמלי, ניתקתי את המיקרו שלא יעשה לי צ'רנוביל במטבח. אין לי שום כוונה לתת לחיזבאללה לנטרל אותי עם מדיח כלים.
שנים שמעתי מכל מיני גנרלים שבמלחמה הבאה נחזיר את לבנון לתקופת האבן. פתחי כתב השבוע שבינתיים החזרנו אותם לתקופת הלבן. ועכשיו מה? לא יודע. אין לי מושג אם היינו צריכים מיד לתקוף ולהשמיד את ביירות. אבל מותר גם להתלהב סתם כמו ילד קטן מהישג כלשהו. גם ככה נגזר עלינו לחיות במדינת הפער בין הסימים לביפרים, אז תנו שבוע אחד לחייך וליהנות מכך שזכינו השבוע להיות בצד הטוב של הפער הזה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
