אנחנו חיים בתקופה של נס. אני יודעת, המשפט הזה יוצר לא מעט תחושות שליליות, ויש בכך צדק. כי איך אפשר להכתיר כנס את התקופה הכול כך כואבת הזו? ייתכן שהמילה נס באמת לא מדויקת.
ובכל זאת, אנחנו חיים בנס. לפני שאסביר למה אני מתכוונת, אצהיר הצהרה נוספת שנמצאת קצת יותר בקונצנזוס: אנחנו מוקפים באנשים עם כוחות־על בלתי אפשריים. אנשים גיבורים שהתעלו לקומות הכי גבוהות ולא טבעיות שיכולנו להעלות על הדעת.
לפני כמה חודשים שוחחתי עם חברה על התמורות שהמלחמה הזאת הביאה לפתחנו. היא שיתפה אותי, וסיפרה שכמה שבועות לפני פרוץ המלחמה החליטה יחד עם בעלה להרחיב את בית הקפה המשפחתי. להציע בו אפשרויות נוספות של כריכים. הם תיארו לעצמם שזה לא יהיה פשוט, ידעו שהיכולות והמשאבים יהיו מוגבלים למספר דו־ספרתי בלבד של כריכים מדי יום, אבל שניהם ראו את הפוטנציאל הלא מבוטל, והסכימו, תוך גיוס מרבי של בני הבית ועוד כמה עובדים, לשלם את מחיר תוספת העבודה, ולאחר תקופת התנסות להעריך אם הדבר משתלם.
ואז, חודשיים לתוך המלחמה, והיא מצאה את עצמה מוציאה מדי יום יותר מ־400 כריכים לבסיסי צה"ל קרובים ורחוקים, עם צוות עובדים מצומצם מהמצופה כי בעלה ובנה גויסו מהרגע הראשון. היא המשיכה לעבוד ולפעול בקצב מבלי לדעת מתי המצב יירגע, אם בכלל.
לפני שבוע פגשתי את מורן סמואל, המדליסטית הפאראלימפית שזכתה לראשונה במדליית זהב והביאה כבוד רב לעם ישראל ולמדינה. כשנשאלה אם הייתה למלחמה השפעה כלשהי על התחרות, תשובתה היממה אותי. המלחמה, כך אמרה, ובפרט יום התחרות שחל ביום הקשה שבו חולצו גופותיהם של ששת החטופים שהוצאו להורג, היו המנוע העיקרי למאמץ התחרותי שלה.
אם בכל תחרות עד היום היא נתנה את כל מה שהיא יכולה ואולי מעט מעבר לכך, אבל הפעם היא גייסה עוד יותר את כל הכוחות האפשריים – הפיזיים, הנפשיים והלאומיים. כולם נעשו שותפים למשימה העיקרית של התחרות, וגם לזכייה עצמה.
צבאות שמיים
אני יכולה לספר עוד סיפור ועוד אחד, אבל האמת היא שאין צורך. שני סיפורי כוחות־העל שסיפרתי פה מייצגים קיצוניות מסוימת, אבל תעצרו שנייה את הקריאה. עכשיו תביטו ימינה, שמאלה, פנימה לעצמכם, לא צריך להרחיק עד לפאראלימפיאדה בפריז כדי למצוא כוחות שמוצו עד הקצה. גם אישה "רגילה" מרעננה או קדומים או רחובות, שלא לדבר על מפונה בבית מלון בנתניה, מצאה את עצמה יותר מפעם במהלך התקופה הזאת מוציאה מתוכה כוחות שלא ידעה על קיומם. כי ככה זה במשברים. אנחנו גדלים יותר, הרבה יותר. בהכרח. ולכן אנחנו חיים בתקופה של נס.
נקלעתי לשיחה מקרית בין שני אנשים שמבינים הרבה יותר ממני את מצבנו הביטחוני, את הצבא ופעולותיו ובכלל את המלחמה. כששמעתי את דבריהם הבנתי שלצד החילוץ המטלטל והכואב של ששת החטופים התבצעה פעולה צבאית יוצאת מגדר הרגיל. פעולה צבאית שבאופן כמעט מוחלט מוטטה את כוחות חמאס ברפיח.
חודשיים לתוך המלחמה, היא מצאה את עצמה מוציאה מדי יום יותר מ־400 כריכים לבסיסי צה"ל קרובים ורחוקים, עם צוות עובדים מצומצם כי בעלה ובנה גויסו מהרגע הראשון
כל חייל שתשוחחו איתו יספר לכם על הניסים האלה. חשיפות פתאומיות של פירי מנהרות בלב עזה, הצלה לא מתוכננת של גדודים שלמים, על סיכולים, היתקלויות, ניסיונות פיגוע שהשתבשו, חיסול חטיבות מחבלים ובכירים רצחניים, מה שכוחות הביטחון של ישראל עוללו השבוע לחיזבאללה לפי מקורות זרים. כל האירועים הללו הופכים את כל המלחמה המטורפת הזאת למלחמה ששותפים בה גם צבאות השמיים.
למה רק מתוך שבר?
קשה מאוד לראות את זה, כי לצד הניסים הגלויים שחווים חיילינו בשטחי האש או בחילות האוויר והים, ישנו הכאב הגדול על כל נפגע ונפגע. על כל החמצה של הצלת נפשות או פספוס מידע מודיעיני. על כל מכשול שמעכב בשורות טובות.
לא פשוט לנקות את כל זה, להתבונן באופן הכי ישיר במציאות, ולהצביע על ההנהגה הניסית שמתגלה בכל יום.
אני רואה הקבלה בין ההתעלות הגדולה שלנו על עצמנו ובין הניסים האלו. אני רואה בוודאות שגם הקדוש ברוך הוא, כמונו, מתעלה על עצמו ומביא לפתחנו דברים שלא היינו מעלים על דעתנו לראות לו לא הייתה מלחמה.
והמוקש, בעיניי, טמון בארבע המילים האחרונות.
האם הדרך היחידה לגלות כוחות עוצמתיים ולא טבעיים בעצמנו היא שבר? האם לא נצליח בשום אופן למצות את המיטב שבנו בלי שנצטרך את איום המלחמה ברקע?
ובאותה המידה, אני מוכרחה לשאול, ובעצם לבקש, לדרוש, מעומק הלב המאמין באמונה שלמה שלי. האם, ריבונו של עולם, אין שום דרך שיתגלו נסי ניסים, שיתגלה כוחך העצום בעולם, הכוח שיביא אותנו לישועה וגאולה ביד חזקה ובזרוע נטויה, בלי שנצטרך את הכאב והשבר הגדול של המלחמה?
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
