קול התרועה שקידם אותי השבוע בחזית לבנון לא בקע מצופרי אזעקה. קול שופר צבאי הדהד בפתח הבסיס של מפקדת אוגדה 146. בית הכנסת קרוב לשי"ן גימ"ל, חודש אלול סמוך ליום השנה למלחמה. מי האמין במוצאי שמחת תורה שעבר, שהיא תתארך עד הימים הנוראים תשפ"ה? כבר בהתחלה הובהר לנו שתהיה ממושכת מאוד, אך ההבהרה הזו חלה בשעתה על גזרת הדרום בעיקר, והתייחסה לאופי הסיזיפי של הפעולה לביעור תשתיות חמאס.
איש לא חזה באוקטובר שקו היישובים הקדמי בצפון יישאר נטוש במשך שנה לפחות. אפילו בחלומות מבעיתים במיוחד מטולה לא נראתה כה חרבה, קריית־שמונה ושלומי כה שוממות. לדאבון לב התברר לי השבוע כי גם דוכן הפלאפל של יונתן בללי בשלומי, שהיה עדיין פעיל בביקור האחרון שלי בעיירה לפני חצי שנה, נסגר בינתיים. מפעל זוגלובק בעיר, לעומת זאת, ממשיך לפעול, ולמרבה השמחה גם רבים מחקלאי האזור.
בפאתי אחד המטעים, מוסווה היטב, חנה טנק עם קנה משכנע במיוחד. עדר כבשים ועיזים ליחך בשלווה את צידי כביש הצפון ליד ערב אל־עראמשה, מול עמדת חיזבאללה נטושה מעבר לגדר, כאילו אין מלחמה בעולם. מזג האוויר הסתווי יצר אשליית שגרה, וכמובן חוף אכזיב. מגרש החניה באתר ראש־הנקרה עמוס מכוניות רבות, אבל כנראה של חיילי מילואים בלבד. המבקר האזרחי האחרון גלש ברכבל הסמוך לפני שנה כמעט, בחול המועד סוכות. צה"ל נערך אז למתקפה מצפון, לא מדרום, ומיהר להפעיל את תרגולת פינוי היישובים כשחיזבאללה הצטרף ללחימה.
היישובים הנטושים מעיקים על מצפונם של הקצינים הבכירים בפיקוד צפון ובמטכ"ל, פוגעים בגאוותם המקצועית. הם חשים צורך להתנצל. לא על עצם החלטת הפינוי החפוז באוקטובר, החלטה שנויה עדיין במחלוקת בין אלה שהחליטו, כמו על כך שזה נמשך ונמשך. חיזבאללה חוטף חזק מצה"ל, יכולות הפגיעה שלו בנו נפגעו משמעותית, אולם לפי שעה הוא מצליח לשמר את הישגו הגדול, חסר התקדים – הגליית רבבות ישראלים מבתיהם. צה"ל משתוקק להשיב אותם הביתה בהקדם.
"ניפגש בביירות", כתב לוחם נחוש על קירות מוצב בגזרה המערבית. זו כבר לא כתובת טרייה, מן הסתם פרי תרסיסו של אחד המילואימניקים, אולי בהשפעת אחת ממיליון ההצהרות של גלנט או של בכיר ביטחוני אחר על הסבלנות הישראלית ההולכת ופוקעת. בינתיים, המוצב עצמו עבר תהליך של התאמה סבלנית למלחמת ההתשה שהתפתחה בגליל מאז הסתיו שעבר. אביזרים שנפגעו שופצו או הוחלפו, אמצעי המעקב אחרי המתרחש בצד השני הוכפפו לאילוצי המיגון. כלומר, להנחה שבכל רגע עלול לפגוע במוצב טיל או ליפול עליו רחפן נפץ; גם להנחה שהאויב צופה בכוחותינו בדיוק כפי שהם צופים בו.
בכיר באוגדה 146 ערך לי סיור מודרך מרחוק בעיירה לבנונית ממול. היא נטושה ברובה, חרבה חלקית. בינינו לבינה מפריד אזור מיוער, ירוק למדי, ירוק מדי. אדם בודד ששוטט שם פתח בריצה מהירה לתוך מבנה סמוך, אחרי שכנראה התחיל לחשוד כי הוא נמצא על כוונת ישראלית. מתח מבצעי דומה שורר גם בצידנו. צה"ל מתקשה לפצח את בעיית הרחפנים. הם קטנים מכדי למשוך תשומת לב מכ"מית, ומשמשים את הצד השני לצורכי תצפית ותקיפה. כרגע, השיטה היעילה ביותר להתגונן מפניהם היא התבצרות ורשתות הסוואה. בתוך חורש עבות בגבול הגליל המערבי ולבנון צמח לו בשנה האחרונה מאחז מוסווה שכזה, שילוב של טכנולוגיה מודרנית עם אמצעים ששימשו את צה"ל עוד בתקופה שאני הייתי בסדיר; טלפון שדה, למשל, כדי להקטין אפשרות האזנה.
העצים, המדים ורשתות ההסוואה הזכירו לי סרטים על מלחמת הג'ונגלים בווייטנאם. הלב יוצא אל הלוחמים, צנחנים במילואים, שבעצם מתגוררים פה תחת כיפת השמיים, ומבלים חלק גדול מזמנם בתפיסת מחסה מפני חפצים מעופפים. אחרי קיץ ארוך, לוהט במיוחד, הם כבר נערכים נפשית לקראת חורף שני בשטח, אבל גם תולים תקווה במגמה המסתמנת אולי לסיום עידן המגננה בצפון.
"המוטיבציה בשמיים, הם מרגישים שאין ברירה", העיד עליהם הבכיר באוגדה, והצביע על היישובים הנטושים שמאחורינו, יערה, אילון, סאסא. האוגדה עצמה, על פי הגדרת תפקידיה המקוריים, נועדה לתמרן בשטח לבנון בעת מלחמה. לכך היא מתאמנת לסירוגין גם עכשיו, ממתינה לפקודה מגבוה.
ככל הידוע, אלוף פיקוד הצפון אורי גורדין ממליץ בעקביות על תמרון קרקעי, שבין השאר נועד להביא להחייאת רצועת הביטחון בשטח לבנון. אלא שבסביבת הרמטכ"ל היחס לתמרון כזה היה עד כה מורכב יותר. היא מצפה מהדרג המדיני להגדיר היטב את ההישג הנדרש מהצבא במקרה של מלחמה כוללת: לאן בדיוק צריך להגיע, ומה טיב ההסדר שישראל תדרוש בתמורה להפסקת אש? כמובן, רוצים שם מאוד גם להחזיר את החטופים מעזה, משימה שסיכויי הגשמתה בהקדם יקטנו מאוד במקרה של מלחמה כוללת בצפון. הזרוע הישראלית הארוכה, שלפי פרסומים זרים הכתה השבוע בבטן הרכה של חיזבאללה, תתקשה לשחרר אותם בחיים. לכאורה אפשר לשחרר רק בעסקה, אבל באופן מוזר זה תלוי עכשיו בנסראללה. תגובתו למכות הקשות שספג השבוע עשויה להקל על הממשלה את ייסורי ההחלטה.
