אין עוד ספק, משטרת ישראל מתקרנפת. גם ללא הוראות שוטפות ומפורשות מגבוה היא פועלת תכופות ברוחו ובהשראתו של איתמר בן־גביר. זו הסיבה שבגללה יהודים נהנים היום מחופש פולחן יחסי בהר הבית, יחסי מאוד, ויהודים אחרים מגלים שבית כנסת בהרצליה אינו זירת הפגנות לגיטימית. המשטרה בראשותו של עמר בר־לב לא הייתה נוקפת אצבע נגד שלוש המפגינות ההרצליאניות שהסתננו לבית הכנסת, ולעומת זאת אוזקת פעילי ימין המתפרצים למחנות צבא. "אלימות המתנחלים" הטרידה את השר הקודם הרבה יותר מאשר את יורשו. כל שר וסדר העדיפויות שלו.
מאחר שהשר הנוכחי זכה לאחרונה להמלצת פיטורים חמה בעמודים אלה, אין מקום לחשוד שסדר העדיפויות שלו זוכה כאן פתאום לתשואות, ודאי לא בפרשת הטיפול במפגינות מהרצליה. השוטרים שעצרו וחקרו אותן ממושכות לא חישלו בכך במאומה את שלטון החוק. הם בעיקר סיפקו למגזר המפגין עוד עילה לפרנויה המתועשת שלו. "מה שקרה באירופה בשנות השלושים קורה עכשיו כאן", סיכם השבוע נחום ברנע בידיעות אחרונות את אירועי הרצליה. יום קודם לכן זעקה הכותרת הראשית של העיתון: "כך דמוקרטיות נופלות".
מגוחך, מגוחך להפליא. המשטרה אכן מתקרנפת, בן־גביר אינו כובש לרגע את היצר הפרובוקטיבי שלו, אבל בין תיאורי הבלהות של מעלליו ובין המציאות רובץ אוקיינוס שלם. משטרת ישראל 2024 אינה גרועה באופן מובהק, אם בכלל, מזו שבר־לב הוריש לבן־גביר בשלהי 2022. היא בוודאי אינה פוליטית יותר מהמשטרה שהכרנו בעשורים קודמים, כשברנע כיהן כבר בתפקידו הנוכחי כבעל טור בכיר בעיתון. היא גם לא מרביצה חזק יותר בהפגנות, אולי רק מפעילה כוח באופן שוויוני כלפי מפגינים שבעבר נהגה לפנק. כאשר שוטרים מנעו מאוטובוסים להסיע מפגינים לעצרות חוקיות או כלאה ממושכות נערות קטינות, בעלי הטורים בעיתוני השמאל לא אבחנו קווי דמיון בין ישראל לאירופה של שנות השלושים, אפילו לא כשאלפי חיילים נשלחו לדכא הפגנה אזרחית בכפר־מימון, שבתחומי הקו הירוק. גם מעצריה התכופים של שפי פז בדרום תל־אביב, לא מכבר, ריגשו אותם בקושי.
בן־גביר עצמו נעצר מאות פעמים במסגרת פעילות הפגנתית. כמעט כל הרשעותיו, המוזכרות שוב ושוב בתקשורת, היו בעצם הרשעות על עיסוקיו כמפגין. ב־2007, למשל, הוא הורשע בנשיאת שלט שקרא "לגרש את האויב הערבי". שלט אחר שהביא להרשעתו באותו עשור טען ש"הרב כהנא צדק, הח"כים הערבים הם גיס חמישי". האם השלטים הללו היו חמורים יותר וחוקיים פחות מרטוריקת המחאה של השמאל מאז עליית בן־גביר לשלטון? למשל מהפרסום של רונן צור במאי אשתקד, "לחסל את הטרור הביביסטי"? מכרזת הענק של נתניהו בקפלן לצד חומייני, פוטין ופרעה? מהטפות ההמרדה הבלתי פוסקות של יאיר גולן ואהוד ברק?
שום סכנה יוצאת דופן לא נשקפת כרגע לדמוקרטיה שלנו. חופש הביטוי אפילו שובר פה שיאים. לאופוזיציה יש פתחון פה מלא. היא עודנה אוחזת איתן ברוב כלי התקשורת, מתאגיד השידור הציבורי ועד ערוץ 13, גם בבית המשפט העליון, בפרקליטות ובמח"ש. נכון לעכשיו, העצורים המנהליים היחידים באוכלוסייה היהודית הם אנשי ימין, כולם ללא יוצא מן הכלל. רבבות מתנגדי נתניהו יוצאים שבוע אחר שבוע לרחובות, ונחסמים רק בתגובה לניסיונות חסימה בלתי חוקיים של נתיבי תנועה מרכזיים. איש לא מונע מהם לחרף ולגדף בראש חוצות את ראש הממשלה. תיאור התנהלותם העכשווית של השוטרים בזירות ההפגנה נגד הממשלה כחריגה היסטורית מהכללים הוא מעשה זיוף של ההוויה, עוד פעלול בלוחמה פסיכולוגית ממושכת שחוגי האופוזיציה מנהלים מאז חילופי השלטון לפני כשנתיים. היא כנראה תופסק רק כשהשלטון יוחלף שוב. פתאום יהיה מותר גם להרביץ למפגינים.
