כאשר אדריאן לוורקין, המלחין שמכר את נשמתו לשטן בספרו המופתי של תומאס מאן "דוקטור פאוסטוס", מפסיק ליצור, הוא מסביר זאת כך: "בלתי אפשרי להעסיק את עצמך בעשייה כלשהי, כאשר אתה במצב שבו אינך יכול לעשות משהו טוב יותר; אפשר לשאת את העבר רק אם מרגישים נעלים עליו, ולא כשנאלצים לבהות בו בעיני עגל מתוך מודעות לחוסר היכולת בהווה".
המצב הקיומי של אדריאן, ההבנה המשתקת שלא יוכל להתעלות על ביצועיו בעבר, לא פוקד ולו לרגע שום פוליטיקאי ישראלי. בפוליטיקה הישראלית אותם שחקנים כושלים וחסרי אמינות מתמידים בקמפיין נרקיסיסטי, שמניח שלציבור יש זיכרון של דג זהב או שאין לו שום חלופות באופק, ונגזר עליו, כמו בחלום ביעותים, להשליך את סיכויי הישרדותו על אותם חדלי אישים שהובילו אותו לסכנת חידלון.
נפתח ביאיר לפיד, האיש והיפוכו, שנתן ראשות ממשלה בקואליציית שמאל־ערבים לעלה התאנה נפתלי בנט עם ששת המנדטים. הישגו חסר התקדים של ראש הממשלה לפיד הוא הנזק האסטרטגי האדיר שחולל בגבול הצפון בזמן קצר להפליא של חודשים ספורים, מתוך התמסרות מוחלטת לממשל ביידן־האריס־בלינקן. לפיד דואג שלא נשכח את ההישג המרשים, ולכן הצטלם השבוע בארה"ב עם אובמה ועם אנשי ממשל ביידן, תוך שהוא מפגין את הערצתו הכנועה לשני ממשלים דמוקרטיים שהיו הרסניים למזרח התיכון ומהעוינים ביותר שידעה ישראל.
גם נפתלי בנט, שאין הבטחה שלא הפר ונורמה דמוקרטית שלא רמס, מתחמם על הקווים. בנט, כך התפרסם ברשתות, נפגש עם בעל ההון איל וולדמן, משונאי נתניהו והימין המושבעים ואחד ממובילי תרבות המחאות שלוחות הרסן משמאל. מקום המפגש, כך צוין, היה אתר הציונות הידוע והצנוע נסיכות מונקו. מדוע נפגש בנט עם וולדמן? כאן אין הפתעה. בנט תמיד חיפש את אישור השמאל, תמיכתו וחיבוקו. השאלה היא מה עושה כאן וולדמן, והתשובה היא שכנראה הוא מבין שבנט שוב מסתער על תפקיד האידיוט השימושי של השמאל.
ועוד דרמה פוליטית התפתחה השבוע: שובו של גדעון סער. קודם לממשלה, ואז לליכוד, ואז, לדעתו, לראשות הממשלה, ואז – אם אנחנו כבר בתחומי הפנטזיה למה לעצור? – נשיאות הנצח של האימפריה הגלקטית. סער נשבע לפני זמן לא רב שיש לו "עקרונות", ולכן לא ישב עם נתניהו ה"אסון". לפחות הוא עקבי, ומקיים את הבטחתו זו כמו שקיים את התחייבותו שלא לשבת עם הערבים בקואליציה.
בסיכום הוגן של מורשת נתניהו, לא הוא האדם המתאים לתקן את הליקויים האסטרטגיים, שהוא אחד ממחולליהם. ואם הוא, המוכשר שבחבורה, לא מתאים, ודאי שכך השאר
מעבר להפרה סדרתית של הבטחות, סער חולק עם בנט מאפיין נוסף: שניהם מצטיינים בסקרים המוקדמים ונכשלים בבחירות. אבל בעוד בנט מקווה עדיין שהציבור יאמין לו, סער מתרוצץ בין רשימות וחוסה תחת הפופולריות של אחרים בעזרת שריונים.
כעת, כדי לקדם את עצמו הלאה, חשקה נפשו של סער בתפקיד שר הביטחון, נושא שאין לו שום הבנה בו והכשרה אליו. אבל הפכנו אדישים משום שהוא יחליף את גלנט, שהתגלה בכהונתו ככלי ריק, ששם את האינטרסים של מערכת הביטחון המנוונת לפני האינטרס הלאומי. סער לא רוצה או יכול לעשות שום תיקון, אבל הוא מתקנא במסורת הארוכה של שרי ביטחון שתפקדו כמשרתי המערכת, מבוגי יעלון, דרך ליברמן, בנט, גנץ וגלנט, ועד לנתניהו בכבודו ובעצמו.
הגענו אל הראש. נתניהו הוא אמנם מקרה שונה מאחרים, משום שבאמתחתו גם הישגים משמעותיים, בעוד שהאחרים היו תמיד שרים אפורים שלא קידמו שום רפורמה בעלת משקל, ותמיד פעלו בשירות משרדיהם במקום בשירות הציבור. נתניהו פעל אחרת, בעיקר בשני תחומי מדיניות מרכזיים, כלכלה ויחסים בינלאומיים, ומאמציו אכן נשאו פירות לאומיים רבים ובעלי משקל.
זהו שבחו, עד שאנו מגיעים לשתי זירות פוליטיות מרכזיות: משטר וביטחון. שם נתניהו הפגין מנהיגות דומה לשל מתחריו. בתחום המשפט הוא נכנע ל"מהפכה החוקתית", לא הבין את משמעותה האסטרטגית, חשב שיוכל להתמודד איתה בפוליטיקה שגרתית, ונוצח – ואיתו הובסה הדמוקרטיה הישראלית. בתחום הביטחון היה נתניהו חלק מובנה ומרכזי בקידום התפיסות החדשניות והקורצות של "א־סימטריה מובנית" ו"מגננה טכנולוגית". גם הוא שם דגש על מודיעין, סייבר, טכנולוגיה ומבצעים מיוחדים, על חשבון היכולות המלחמתיות. כעת ברור לרבים שהתפיסות הללו מובילות אותנו לסכנה קיומית.
אם כן, גם בסיכום הוגן של מורשת נתניהו, לא הוא האדם המתאים לתקן את הליקויים האסטרטגיים, שהוא אחד המחוללים שלהם. ואם הוא, המוכשר שבחבורה, לא מתאים, ודאי שכך השאר. אפשר להחליף את גלנט בסער, את גנץ בליברמן, את בנט בלפיד, וכן הלאה – זה לא יועיל לדבר. משחק הכיסאות המוזיקליים הפוליטי הזה לא ישפר, קל וחומר לא יתקן, שום ליקוי אסטרטגי.
יקיצה כואבת
איך הגענו לשוקת המנהיגותית השבורה הזו? הסיבה היא דורית. הפוליטיקאים ואנשי שירות המדינה שלנו, כולל בביטחון, הם תוצר של תקופת שפע ארוכה ושקטה יחסית. המדינה הפכה למקור של כוח והון עצומים, שכדי לזכות בהם יש צורך בתכונה מרכזית אחת: עסקנות פוליטית, במנותק מיכולות ההבנה והניתוח, הניהול והביצוע.
ועוד צריך לומר: גם אנחנו דור השפע. ההנהגה הפוליטית חסרת האחריות שלנו היא תוצאה של הפינוק שלנו, שהוביל לסדר עדיפויות לקוי בקלפיות. גם אנחנו התנהגנו כאילו אין איומים קיומיים, אין משברים לאומיים, והשפע מובן מאליו. לכן העדפנו עסקנות על מהות; קמפיינים על רפורמות; הטבות אישיות ומגזריות על האינטרס הלאומי; ריב על שיתוף פעולה. אלו הם הערכים שלנו שההנהגה הנוכחית מייצגת, בקואליציה ובאופוזיציה גם יחד.
עם משברי העבר של ישראל התמודדו ציבור, הנהגה ובכירי מערכות, שחוו איומים קיומיים והבינו היטב את משמעות ההזנחה וחוסר המקצועיות. זה לא היה משחק בשבילם. היום נדמה שכולם שחקנים, שיודעים היטב שהם לא מסוגלים לשפר דבר אבל לא מוותרים על הדיל הפאוסטיאני.
השאלה ההיסטורית היא אם נמשיך באותו משחק החלפות פוליטי, או שמתוך המשבר המתהווה נקיץ מהפנטזיות ונקים הנהגה חדשה, שתחליף את דור העסקנים והקמפיינרים במנהיגים ומנהלים, שרואים את המציאות נכוחה ומסוגלים לקבל החלטות לאומיות קשות.
