בשעה שדברים אלה נכתבים מוקדם מדי להעריך את השפעות המכה שספג חיזבאללה לאחר שלפי דיווחים לבנוניים, אלפים מפעיליו נפגעו כאשר בו־זמנית התפוצצו על גופם, מכשירי ביפר שסיפקה התנועה, בעקבות מתקפת סייבר או חבלה. הפרטים עדיין לא ברורים וטרם נלקחה אחריות, אולם ברור שהארגון ספג מכה רצינית. דבר אחד אפשר להעריך במידה רבה של ודאות: מתישהו מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, ינאם ויגיב לאירוע, ייתכן שעד הגעת העיתון לקוראיו הוא כבר נאם.
אכן, האירוע ששמו "נאום נסראללה" מתקבל כיום בישראל קצת פחות בהתרגשות מאשר בעבר, בפרט לאחר שטען לאחרונה כי ארגונו תקף את בסיס המודיעין בגלילות בשישה כטב"מים (כיצד איש לא שם לב לכך? ובכן, צה"ל כנראה הפך את כולם ללטאות). הצהרה זו התקבלה בתמיהה מסוימת אצל חלקים בציבור הישראלי שהתרגלו לייחס אמינות להצהרותיו של נסראללה, אמונה המלווה את ישראל מאז תקופת רצועת הביטחון בלבנון. ואולם לאמיתו של דבר נסראללה שיקר לא פעם, אם כי לרוב לא באופן בוטה כל כך.
העובדה שבדרך כלל שקריו של מנהיג חיזבאללה לא היו כה בוטים ושקופים היא אולי הסיבה העיקרית, לצד רצון להוציא מתוק מעז, לכך שבזמנו ישראל קפצה כמוצאת שלל רב על משפט אחד שאמר, ושזכה לתהודה רבה. בריאיון ב־27 באוגוסט 2006, שבועיים לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה, אמר נסראללה כי אם היה יודע שחטיפת שני חיילי צה"ל תוביל למלחמה בהיקף כזה, הוא לא היה עושה זאת. הלקח שבישראל הפיקו מכך למשך שנים היה שחיזבאללה מורתע. השקט הכמעט מוחלט ששרר בגבול שנים לא מעטות אחרי המלחמה, לצד העובדה שנסראללה בכבודו ובעצמו הכה על חטא, היה הוכחה לא רעה לכך שבסופו של דבר המלחמה הצליחה להרתיע אותו, למרות הבלבול הכולל ששרר בממשלה ובצה"ל בזמן אמת ביחס לניהול המלחמה ומטרותיה, ואף הבעיות הרבות שהתגלו בלחימה בדרג הטקטי.
ראוי להתייחס יותר ברצינות לתוכניות "כיבוש הגליל" של חיזבאללה. אחרי 7 באוקטובר הן נראות כתוכנית מבצעית שלמזלנו לא יושמה
כעת, אחרי שנסראללה ושותפיו מנהלים זה שנה מלחמת התשה נגד ישראל, מתבקש לחזור ולעיין באותו ריאיון, שכן הוא בהחלט לא הוכיח מה שישראל ניסתה ללמוד ממנו. אם נסראללה הורתע, הוא לא הצהיר על כך בריאיון; המטרות שלו היו אחרות, והעובדה שישראל בחרה ללמוד לקח שהוצא מהקשרו, היא תזכורת לזהירות הרבה שצריך לנקוט לפני שאנו מסיקים מסקנות על סמך הצהרות האויב, בפרט אם הן מחזקות את דעתנו המוקדמת ואת משאלות ליבנו.
"רצון אלוהי"
הקטע המדובר הוא חלק מריאיון ארוך מאוד, כשעה וחצי, שנתן נסראללה ל"אל־ג'דיד", ערוץ טלוויזיה לבנוני עצמאי, בבעלות איש עסקים סוני. נסראללה ניסה בו להצדיק את עצמו גם מול קהל לא שיעי שהוא היה מעוניין בתמיכתו. בקטע הרלוונטי הסביר נסראללה את פרוץ המלחמה, והוא מובא פה בקיצורים נדרשים מתוך תרגום עברי לא מסווג שהפיק חיל המודיעין:
"ברצוני לומר לך שהישראלים הם שנפלו בפח ולא אנחנו", אומר נסראללה למראיינת בתוך הדברים, וזו מקשה עליו: "אבל לא הייתם צריכים לתת להם את התירוץ כדי שהעולם יקום נגדנו". נסראללה משיב: "כל הנתונים שהצטברו לאחר מכן מוכיחים כי… המלחמה הרחבה הייתה מתוכננת לסוף ספטמבר או לתחילת אוקטובר… עם או בלי תירוץ. הייתה החלטה אמריקנית, וכמה מדינות אירופיות היו אמורות להיות בתמונה אם הן לא היו באותה עת, ואולי הוא גם היה מקבל גיבוי בין־ערבי".
כלומר, נסראללה טוען שישראל התכוונה ממילא לצאת למלחמה, ובהמשך הוא אף טוען שרשת ריגול ישראלית הייתה יכולה לשגר רקטות לעבר ישראל כדי לספק לה את התירוץ הנדרש. עם זאת, הוא ממשיך, "קרה משהו בפעולת השבי שלא התכוונו אליו… רצינו לבצע פעולה נקייה, אבל המציאות בשטח גרמה לכמה הרוגים ופצועים בקרב חיילי האויב, ולקחנו את שני השבויים. הישראלי באזור הזה ביצע פעולה מהירה, הוא שלח טנק… הטנק הושמד וארבעה חיילים נהרגו. כאשר היו להם שמונה הרוגים, 3־4 פצועים ושני שבויים, הסיפור נהיה קשה ובלתי נסבל, ובפרט הזה איננו יכולים לשלוט…
"ב־12.7 הם [הישראלים] קיבלו החלטה שאת מה שהם רצו לעשות באוקטובר, הם יעשו כעת, אבל עם הבדל גדול. מהו ההבדל? ראשית, התוכנית של אוקטובר התבססה על גורם ההפתעה. אילו התוכנית שהם הכינו הייתה מתבצעת באוקטובר, לא ידוע אם אני ואת היינו נשארים עד שמישהו יתקוף אותנו ואנו נתקוף אותו… הם העריכו [שאם יתקפו באוקטובר] חיזבאללה יחוסל תוך 48 שעות, ומי שיישאר בחיים, הם ייקחו אותו לגואנטנמו החדש, זה הרעיון, זה מה שתוכנן… מה שקרה ב־12.7 גרם לישראלים לאבד את גורם ההפתעה… העיתוי של המבצע, אם כן, גרם לטרפוד התוכנית העיקרית שהם הכינו".
לא רק שישראל התכוונה לצאת למלחמה, אומר נסראללה, אלא שפעולת החטיפה הצילה את לבנון: היא שיבשה את לוח הזמנים של צה"ל ואילצה אותו לצאת למלחמה בתנאים גרועים משתכנן. בשלב זה הסביר נסראללה שהוא לא קיבל לבדו את ההחלטה על פעולת החטיפה אלא "ההנהגה המדינית והצבאית אשר מונה לא פחות מ־15 אנשים", כלומר זו לא הייתה גחמה שלו, וכי "יש לנו היכרות טובה עם הישראלי, כיצד הוא חושב ומתנהג על סמך ניסיון העבר. אנו ביצענו פעולות חשובות יותר מפעולת השבי ב־12.7, אשר הסבו אבדות כבדות בהרבה לישראלי, והן לא הביאו למלחמה שכזו… לא הערכנו שיש אחוז אחד של סיכוי שפעולת השבי תוביל למלחמה בהיקף שכזה… משום שהגיון הדברים, ניסיון ההתנגדות ולמידתנו את הישראלי אומרים כי הדבר הוא בלתי אפשרי".
בנקודה זו קיבל נסראללה סיוע מצידו השני של המיקרופון. "אילו זו הייתה תגובה [לחטיפה], אזי לכל הפחות החלטה 1701 הייתה כוללת סעיף המחייב את חיזבאללה לשחרר לאלתר את שני החיילים, וזה לא קרה", מציינת המראיינת. נסראללה מגיב: "אני אומר שבהיסטוריה של המלחמות לא קרה שמדינה פתחה במלחמה נגד מדינה אחרת בגלל שני חיילים שנלקחו כשבויים, או משום שנהרגו שלושה־ארבעה חיילים".
נסראללה מגלה כאן בורות מסוימת בהיסטוריה של המלחמות. די אם נזכיר שבמאה ה־18 ניהלה בריטניה מלחמה נגד מושבותיה של ספרד באמריקה, כאשר העילה הרשמית הייתה כריתת אוזנו של סוחר בשם רוברט ג'נקינס בידי ספינת משמר ספרדית כמה שנים קודם לכן. ואולם נסראללה, שמן הסתם איננו מכיר את "מלחמת אוזנו של ג'נקינס", לא ביקש להעלות פה טיעון היסטורי מחקרי, אלא לחזק את טענתו: ישראל לא יצאה למלחמה בגלל החטיפה, ובמשתמע – חיזבאללה נקי מאשמה על ההרס הנרחב בלבנון בשל המלחמה.
"זוהי הסיבה למלחמה? בשום אופן לא", הוא חוזר ואומר. "כעת תשאלי אותי, אילו ב־11.7 היה ולו אחוז אחד של סיכוי שפעולת השבי תוביל למלחמה כמו זו, האם היית מבצע את פעולת השבי? הייתי אומר לך לא. בהחלט לא. מסיבות אנושיות, מוסריות, חברתיות, ביטחוניות, צבאיות ופוליטיות…. אך האם זוהי [המלחמה] תגובה לפעולה? לא… אני חושב שאפילו האחוז האחד הזה של הסיכוי לא עלה במוחו של אף אחד מאיתנו, 15 אנשי הדרג המדיני והצבאי, למרות כל הניסיון שיש לנו. אני אומר שהעניין הזה הוא רצון אלוהי, משום שאילו היה אחוז אחד של סיכוי, לא היינו מבצעים את פעולת השבי, והמלחמה לא הייתה מתרחשת ביולי אלא באוקטובר".
בהמשך מסביר נסראללה שגם ישראל מורתעת: "כל ראש ממשלה ישראלי שרוצה לפתוח במלחמה עם לבנון, יחשוב אלף ואלפיים פעם. מה שקרה בצד הישראלי הוא גם כן דבר היסטורי, אסטרטגי וגדול".
לוגיקה מפוקפקת
המרחק בין דבריו המלאים של נסראללה לפרשנות הישראלית עצום. הפרשנות הישראלית הרווחת השתמשה במשפט הזה כהוכחה לתקוותיה, אולם היא ניתקה אותו משאר הריאיון, ממטרותיו הברורות של נסראללה ומהמשפטים שסביבו. נסראללה לא ביקש להכות על חטא על פתיחת המלחמה. נהפוך הוא; הוא ניסה לצבור לחיזבאללה קרדיט על כך. אכן, הוא לא היה מבצע את החטיפה אם היה יודע שהוא יוביל למלחמה. ואולם לאמיתו של דבר הוא לא הוביל למלחמה משום שישראל ממילא תכננה מלחמה, ויתרה מזו – טוב שהוא הוביל למלחמה, כי היא נפתחה בתנאים גרועים לישראל. רצון אלוהי הנחה את נסראללה ושותפיו, שכן הם – באי־ידיעתם מה ישראל מתכננת – היו עלולים לא לבצע את הפעולה אם היו יודעים שתוביל למלחמה, אבל כמה טוב שביצעו אותה, כי כך ישראל לא הצליחה להשמיד את ההתנגדות ולפגוע בלבנון, ויתרה מזו – היא מורתעת.
הלוגיקה של נסראללה מפוקפקת למדי, והיא מזכירה את הבדיחה על ההוא שחברו דרש ממנו לקבל בחזרה את הסיר שהשאיל לו, ובתגובה ענה האיש כי: 1. הוא כבר החזיר את הסיר שלם; 2. הסיר היה שבור כשהוא שאל אותו; 3. הוא מעולם לא שאל ממנו סיר. ואולם למרות ההנמקה הפתלתלה והרעועה, ואף שנסראללה מוכיח כאן כי הוא הבין את החברה והפוליטיקה הישראלית פחות ממה שמקובל לחשוב, מטרתו ברורה והפוכה למדי מהפרשנות הישראלית (והמערבית, צריך להוסיף) לאמירתו זו.
כמובן, העובדה שנסראללה לא אמר את מה שישראל בחרה להאמין שהוא אמר איננה מעידה שהוא לא הורתע אחרי מלחמת לבנון השנייה; קשה מאוד להוכיח שהורתע או שלא. ייתכן שהורתע אך ההרתעה נשחקה, וייתכן שהוא לא פתח בסבב לחימה גדול בין 2006 ל־2023 מסיבות שמלכתחילה אינן קשורות כלל להרתעה ישראלית. אך בעינה עומדת העובדה שבישראל שרר כמעט קונצנזוס שהוא הורתע, אשר היה בנוי בעיקרו על הציטוט שהוצא מהקשרו, בצירוף השקט בפועל.
גם בדרום האמינה ישראל שחמאס מורתע (אם כי בדיעבד מסתבר שרוב מי שהתריעו על המצב סיפקו התרעה כוללנית, ובמקרים רבים הסתכלו צפונה ולא דרומה), וההמשך ידוע. בדיעבד ראוי להתייחס יותר ברצינות גם לתוכניות "כיבוש הגליל" שחיזבאללה פרסם ברשת ושכללו הגעה עד בית־שאן לפחות; אחרי מימוש תוכניותיו הסמויות של חמאס, הרי שאלו הגלויות של חיזבאללה נראות הרבה פחות כדברי רהב והרבה יותר כתוכנית מבצעית שלמזלנו לא יושמה ב־7 באוקטובר.
בסופו של דבר, שקט עשוי להיגרם מפעולותינו, או מסיבות אחרות, ולפעמים להיות שקט שלפני הסערה. ישראל מצידה צריכה לנקוט כלפי נאומים כגון אלו גישת חשדהו וחשדהו. מצד אחד אסור להתעלם מהצהרותיהם הפומביות של מנהיגי אויב, והנטייה לפרש הצהרות מתלהמות כמיועדות לצורכי פנים צריכה להיעלם, שכן ייתכן שהם מאמינים ביכולתם ליישם אותן. מן הצד השני אסור להגיע למצב שבו כל מילה בהם נלקחת כתורה מסיני. ומהצד השלישי, אסור לרגע לשכוח שגם הם מנסים להשיג יעדי תעמולה בנאומיהם. אם הם יכולים להשיג זאת על ידי אמירת אמת, כך יעשו; אך הם לא בוחלים בשקרים גסים ושקופים אם אלה יקדמו את מטרותיהם.
