ויעמוד השמש בחצי השמים וירח עמד, כשמלאך החבלה צפצף ומשח דם על מצחי הארורים. ההשגחה הייתה פרטית ואינטימית השבוע, במעין שילוב בין מכת בכורות למכת חושך. מספר ההרוגים בשני סבבי הפיצוצים לא היה גדול, אך על פי הדיווחים מאות מחבלים שלפו את המכשיר המצפצף כדי לקרוא את ה"הודעה" והוכו בסנוורים, ועיוור חשוב כמת. בחיזבאללה חששו מתקשורת חכמה וקיבלו תקשורת עוינת.
הפעולה הגאונית בלבנון היא מימוש הפנטזיה של הדין הבינלאומי – סיכול טרור בלי נפגעים אגביים. הכירורגיוּת של המבצע מסבירה את היעדר הגינויים ממדינות המערב, אבל היא לא יכולה להפוך לסטנדרט מחייב. בחיים האמיתיים שמחוץ לסרטי המדע הבדיוני אי אפשר להכריע אויב בלי נפגעים אזרחיים, נזק אגבי והרס תשתיות נרחב.
לכל יסוד בטבע יש נקודת התכה אחרת. האסלאם הפונדמנטליסטי שטף את מוחות מאמיניו וחישל אותם עד לרמה שהם מוכנים לשלם מחירים לא הגיוניים למימוש תאוות הג'יהאד והמוות שלהם. טמפרטורת ההתכה שלהם משפיעה באופן ישיר על כמות האנרגיה שצריך להשקיע כדי להכריע אותם בקרב. זה נכון פיזיקלית, וזה חייב להיות נכון גם משפטית. לישראל יש השפעה רבה על הדין הבינלאומי, והיא חייבת להרגיל אותו לרעיון שהמחיר ששילמה רצועת עזה הוא המחיר שצריכה לשלם כל ישות המאיימת על קיומה של ישראל. וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם, לֹא תִבָּנֶה עוֹד.
הקובץ המורעל
לא מעט יוזמות אזרחיות מעורבות בתיקון מערכת השלטון הישראלית: במקומות שונים שוקדים צוותים על הצעות לחוקה רזה או רחבה, לשיפור עבודת הרשויות ושיקום הפרדת הרשויות, רפורמות למשרדים ספציפיים או לתהליכים חוצי משרדים, מנגנונים ליישוב סכסוכים וקבלת החלטות. כל אלה יוזמות חשובות, ראויות וברוכות, אבל שום דבר לא עובד ולא יעבוד אם בין הצדדים לא ישרור אמון.
דוגמה לכך היא הסכסוך על ועדת הבדיקה הממשלתית לפרשת הרוגלות (פגסוס), שיידון בבג"ץ בשבוע הקרוב. את העתירה הגישו ראש השב"כ לשעבר נדב ארגמן, מפקד חיל האוויר לשעבר אמיר אשל ואחרים, בטענה שוועדת הרוגלות שהקים השר לוין חורגת מסמכותה וחוקרת את תיקי נתניהו. שני הצדדים הגישו השבוע תגובות לבית המשפט, והניתוח שלהן מעניין: לכל אחד מהצדדים יש טענת ליבה טובה מאוד, לצד טענות החושפות כשל לוגי או פסיכולוגי הגורם לחוסר אמון בצד השני.
נפתח בטענת הממשלה: תוכנת פגסוס של חברת NSO היא נשק לא קונבנציונלי, שהערך הפוטנציאלי העצום שלה בעבור גורמי החקירה שקול לפוטנציאל הסיכון והנזק שהיא עלולה לגרום.
אגב, החתום מעלה היה קורבן של תוכנה מהסוג הזה. זה קרה לפני כעשור. במשך כמה שבועות עמלתי על תחקיר עיתונאי שעסק באיש עסקים שניסה לטמון מלכודת ולפגוע ברב שלמה ריסקין, לאחר שהרב סייע לאשתו של אותו איש עסקים שסבלה לטענתה מאלימות. לקראת פרסום התחקיר שלחתי לנילון רשימת שאילתות לתגובה, והוא הגיב בקובץ שנשלח לנייד. פתחתי את הקובץ, קפצה לי תמונה של כלבלב נובח, אולם לא חשדתי בכלום.
טוב שברשות השב"כ והמוסד יש יכולות מתקדמות המאפשרות לעקוב אחרי מחבלים. אבל הטכנולוגיה עיוורת, ויש בה גם סכנות
כשלושה חודשים לאחר פרסום התחקיר שמתי לב שסוללת המכשיר נחלשה מאוד ושהוא זקוק לטעינות תכופות. מאוחר יותר התקשר אליי אדם שהכרתי וסיפר שהוא קיבל תיקייה מכתובת אנונימית, עם חומרים פרטיים שלי. כשפתחתי את התיקייה חשכו עיניי. היא הכילה מאות תכתובות מייל פרטיות, מסרונים, מעקבי GPS, פלטי כרטיס אשראי, הקלטות קול, צילומי מסך וצילומים ממצלמת הטלפון.
את הטלפון הנגוע מסרתי לבדיקת מעבדה. הכלב הנובח התגלה כרוגלה שפרצה לי לטלפון הנייד. הפורץ אסף חומרים במשך כשלושה חודשים, פתח כתובת אנונימית, ושלח אותם לאנשים שהוא הכיר. קניתי טלפון חדש, והתקנתי עליו תוכנת הגנה יקרה.
התוכנית של איש העסקים לא הניבה את התוצאות שהוא קיווה להן; הוא לא מצא שלדים בארון. אבל החוויה שעברתי הייתה איומה. במשך כמה ימים הסתובבתי כמו צל של עצמי. הפרטיות נפרצה וחוללה, וברגע של שבירה אפילו שקלתי לעזוב את המקצוע. ברוך ה' הרגע הזה עבר לי, אבל יצאתי מהפרשה הזו עם לקח ברור: אם התחום המסוכן הזה לא יעבור רגולציה מחמירה, שום אדם שפוי לא יסכים להיות עיתונאי־חוקר או איש ציבור.
טוב שברשות השב"כ והמוסד יש יכולות מתקדמות המאפשרות להם לעקוב אחרי מחבלים, לאסוף מודיעין ולבצע סיכולים ממוקדים. אבל הטכנולוגיה עיוורת, ואם היא לא תנוהל ב"מיקרו מנג'מנט", היא יכולה להשמיד דמוקרטיות. הסיפור האישי של הפורץ, אם תהיתם, הסתיים באופן טרגי. סכסוכיו עם כל העולם הובילו אותו להסתבכויות משפטיות, הוא שלח יד בנפשו ולקח איתו את סודותיו לקבר.
בחזרה לפגסוס. לשר המשפטים יש טענות טובות: פרשת הרוגלות העלתה חשש ממשי לפגיעה קשה בזכות פרט יסודית מצד גורמי האכיפה בישראל. כשהיא התפוצצה, בתקופת ממשלת בנט־לפיד, שרר במערכת הפוליטית כמעט קונצנזוס שצריך לחקור אותה. צוות עמית מררי, שמינה היועמ"ש דאז אביחי מנדלבליט, ביצע בדיקות מוגבלות בלי סמכויות חקירה. ועדת החוקה של הכנסת החליטה לא להסתפק בהמלצות וקראה לממשלה להקים ועדת בדיקה ממשלתית, החלטה שתמכו בה גם ח"כים מהאופוזיציה.
חוק יסוד הממשלה עומד לצידו של השר. החוק קובע שהוא יכול להקים ועדה בראשות שופט בדימוס ולהעניק לה סמכויות חקירה. פסקי דין של בג"ץ הדגישו בעבר שלממשלה נתון שיקול דעת נרחב בכל הנוגע להקמת ועדות בדיקה או חקירה, ושביקורת שיפוטית עליהן תהיה מוגבלת ביותר. השר טוען שהוועדה לא יכולה להשפיע על תיקי נתניהו, שכן אין באפשרותה לבדוק אם עבירות המפורטות בכתבי האישום נעשו או לא, אלא רק את דרך השגתן של ראיות מסוימות ואם נעשה לשם כך שימוש ברוגלות שלא כדין.
הגיוני, לא? אז מה רוצה היועמ"שית?
חומת הפרדה
הטענה הטובה ביותר של היועמ"שית היא שישראל לא תישאר דמוקרטיה בלי הפרדה חדה בין פוליטיקאים למערכת האכיפה הפלילית. החלופה עלולה לדרדר אותנו למחוזות כמו רוסיה של פוטין. זוכרים את נעמה יששכר? הצעירה הישראלית חזרה מהודו ונתפסה בקונקשן במוסקבה עם שקיק מריחואנה, אירוע שברוב מדינות העולם המערבי נע בין כלום ושום דבר ובין נו־נו־נו או קנס קטן. אבל פוטין רצה לסחוט משהו מישראל, ולכן השופט הרוסי גזר עליה שבע שנים וחצי בכלא. שתגיד תודה, אם שמה היה אלכסיי נבלני היא הייתה מתה מהרעלה. הלקח ברור: בדמוקרטיה אמיתית, לפוליטיקאים לא אמורה להיות שום השפעה על הליכים פליליים.
טענת היועמ"שית היא שוועדה שהוקמה על ידי הממשלה איננה יכולה לבדוק הליכים פליליים פרטניים המתנהלים נגד ראש הממשלה, ולמעשה היא בודקת הליכים כאלו. הוועדה לא דנה אומנם בשאלה אם ראש הממשלה עשה את העבירות המיוחסות לו, אבל היא כן עשויה לנסח קביעות משפטיות הנוגעות לקבילוּת הראיות בתיקים, קביעות העלולות לסתור החלטות של בית המשפט. טענה נוספת היא שהוועדה תעכב באופן משמעותי את ניהול תיקי נתניהו. הנאשמים יטענו שאי אפשר להתקדם בתיק כל עוד הוועדה עשויה לגלות שהראיות נגדם הושגו שלא כדין. ובכלל, ועדות כגון אלו אמורות לצפות פני עתיד ולסייע לממשלה לגבש מדיניות ציבורית כללית באשר להפעלת הכלים האמורים, ולא לבחון את עניינם הפרטי של חשודים אלו ואחרים.
מגשר שהיה קורא את הטענות לא היה מתקשה לגבש מתווה מוסכם המאפשר לוועדה לעבוד בלי להתכתש עם היועמ"שית בבג"ץ. אבל כשממשיכים לקרוא בטקסטים של היועמ"שית והשר, הרושם הוא שלצד הטיעונים הענייניים מתחבאות טענות לא מבוססות המשקפות חשדנות ועוינות.
השר טוען שוועדת מררי הייתה ניסיון של הפרקליטות לכסת"ח את עצמה. מנדלבליט עמד בראש מערכת אכיפת החוק, ואם המערכת הזו צפצפה על החוק ועשתה מה שבא לה, הוא הראש והוא אחראי. כשהוא מינה את המשנה שלו לבדוק הוא בוודאי רצה לטייח, ולכן הוא, השר, כבר לא מאמין לשום מילה שיוצאת מהפה של הפרקליטות.
היועמ"שית גם היא לא מאמינה לשר: למה, היא שואלת, אתה לא מוכן לעיין בחלק הסודי בדו"ח מררי? לא רק שתקבל שם את כל התשובות לשאלות שלך, אלא תראה גם שהלקחים הופקו והנהלים שונו, עדי כדי כך שהמשטרה מתלוננת שבולמים אותה משימוש בפגסוס גם כשהיא נדרשת למעקב אחרי משפחות פשע; ולמה אתה לא מתעניין בעבודה שעושה מבקר המדינה על הנושא הזה בדיוק, אולי הם כבר גילו את כל מה שאתה מחפש? ולמה אתה לא מוכן לשבת איתי ולדון בגבולות הגזרה של עבודת הוועדה, כדי שהיא לא תפגע בהתנהלות התיקים? ולמה אחרון, אתה ממנה לראשות הוועדה את השופט בדימוס משה דרורי, אשר "הטיל ספק בפומבי באשר לסיכויי ההרשעה בתיקי נתניהו"?
אפשר לדמיין את לוין מגיע למשפט האחרון וקופץ: זה הסיפור שלכם? אתם לא רוצים שופט החשוד בעיניכם כ"ימני"? שופט עם רקורד של עשרות שנים כראש הרכב פשעים חמורים במחוזי, פסול לבוא בקהל רק משום שהטיל ספק בסיכויי ההרשעה בתיקי נתניהו?
רשויות השלטון מורכבות מאנשים. כאשר מה שמנחה אותם הוא תערובת של עוינות, חשדנות וחוסר אמון, התוצאה היא כמו בחלום פרעה: הטענות הטובות נבלעות על ידי הרעות. הן זקוקות לאיזה "יוסף" שיעזור להם לנהל משאבים ולשתף פעולה, לפני שהרעב יכלה הכול.
