אני לא יודע אם רבים שמעו על התקרית שהתרחשה בשבוע שעבר בכנסת. ח"כ איימן עודה עלה לדוכן הנואמים באמצע דיון על תקציב 2024. הדברים שאמר התפרשו בעיני ח"כ טלי גוטליב כמו תמיכה בטרור. גוטליב התקרבה לדוכן במהירות ותבעה מיו"ר הישיבה, ח"כ משה סולומון (הציונות הדתית) להוריד את עודה מהפודיום. גוטליב ניסתה לגייס לעזרתה גם את ספסלי האופוזיציה, אבל שם הגיבו באדישות, בעיקר בגלל הדימוי הפרובוקטיבי שלה.
גוטליב לא ויתרה, ועודה המשיך לדבר ולגנות את המלחמה בעזה. כאן התערב היו"ר סולומון. עודה התרתח וכינה את סולומון, יוצא אתיופיה, "גזען". עכשיו החליט סולומון להוריד את עודה מהדוכן, ושני סדרנים בריאים עלו למעלה ונאבקו עימו עד שנכנע. כאשר עודה ירד מהדוכן צעק לעברו ח"כ אחמד טיבי: "הם עוד מעט לא יהיו פה ואתה תישאר".
כל המרכיבים של מצבנו המסובך התנקזו לאותם רגעים: יחסי יהודים וערבים, קואליציה ואופוזיציה, שמאל וימין, תומכי המלחמה ומתנגדיה. הדברים של טיבי לימדו כי צפויים לנו מאבקים פנימיים גדולים גם אחרי שנסיים את המלחמה הזו, אם בכלל. היחסים המסובכים עם הערבים בתוך המדינה רק נדחקו הצידה בצל המלחמה הרב־זירתית, שאפילו עוד לא החלה. בעת המלחמות הקשות עם האויבים מסביב לא פתחנו מעולם חזית עם ערביי ישראל, למעט אירועים חריגים בשומר החומות. אסור שזה יקרה, גם אם ישנם גם היום אירועי טרור וריגול של בודדים.
יש לנו מספיק בעיות בתוך החברה היהודית, בעיצומה של מלחמה שרוב העם רוצה שכבר תסתיים בניצחון. ההסתה הפנימית ההדדית והמתח הנורא לא מאפשרים שום צורה של דיון. מי שרוצה להמשיך את המלחמה בעזה בכל מחיר נחשב משיחיסט, קיצוני ומפקיר חטופים. מי שרוצה להפסיק את המלחמה זוכה לקללות מסוג אחר: תבוסתן, בוגד, גיס חמישי. אפשר לשמוע את הטקסטים האלה בכל עימות בין מפגינים למען החטופים ובין עוברי אורח אנשי ימין. אני רוצה לשכנע כי הפסקת המלחמה טובה לשני הצדדים, גם למיליטנטים בתוכנו.
קרוב לשנה אנחנו בעזה. שחקנו ונשחקנו בה עד דק. המשך המלחמה שם הורס את הצבא המותש ואת החיילים, בעיקר את המילואימניקים שרובם אזרחים. כולם צריכים זמן להתרעננות ולהתארגנות מחדש לקראת כל מה שצפוי לנו בגזרות האחרות. יש לנו אלפי חללים ופצועים, גיבורי ישראל, מחזית עזה וגם מהצפון. כאשר קצין או חייל נופל בקרב גם המשפחה שלו נופלת, ואם הוא נפצע קשה, חיי המשפחה משתנים ללא היכר. השבוע נוספו לנו ארבע משפחות של חללים בעזה, ומשפחות אחרות של פצועים קשה שצריכות עכשיו להתמסר בכל כוחות הנפש לטיפול ביקיריהן.
אנשים לא יוצאים שלמים משדה הקרב הזה. צריך לשמוע את הסיפורים על משפחות מילואימניקים שמתפרקות מול סבבים של שירות ממושך, ועל החיילים שחוזרים משדה הקרב ולא מצליחים לבנות את עצמם מחדש בעבודה או בלימודים. כולם יודעים שלא כל הבוסים, בעיקר בחברות הפרטיות, אוהבים את העובדים שנעדרים חודשים שלמים. יש חיילי מילואים שמשלמים בחייהם גם אחרי שיצאו בשלום מעזה. שמעתי השבוע על צעיר בן 23 שחטף דום לב חמישה ימים אחרי שחזר משירות מילואים, כשבידו צו גיוס לסבב מילואים נוסף. חמישה חיילים בגדוד שלו נהרגו. בני משפחתו משוכנעים שיש קשר בין הדברים.
התבוססות במקום כמו עזה לא טובה לאף צבא. היא הייתה רעה לישראל בלבנון, ולאמריקנים בווייטנאם, באפגניסטן או בעיראק. אי־אפשר להישאר בעזה עד אינסוף. האויב מתארגן למלחמת גרילה ומזנב בצבא באמצעות מטענים או ירי מקרי, כפי שקרה השבוע ברפיח. שוחחתי לפני כמה ימים עם "גורם מעורה בפרטים" שסיפר לי על מצוקת חלקי החילוף לטנקים. אני זוכר את הסיוט הזה מימיי בפלוגת נגמ"שים, ואת המאמץ העליון והזמן שנדרש כדי להחליף חוליה בגלגל הכבד, אחרי שהיא כבר מגיעה מהחימוש. אנחנו מדברים היום על כל המלאי שזקוק לטיפול: משוריינים, מטוסים, כשירות של טילים, ציוד ונשק כבד וקל.
כל המרכיבים של מצבנו המסובך התנקזו לתקרית אחת בכנסת: יחסי יהודים וערבים, קואליציה ואופוזיציה, שמאל וימין, תומכי המלחמה ומתנגדיה
גם אם צמד המלים "עסקת חטופים" מעורר חלחלה אצל נתניהו וגורמים בימין, הם צריכים להבין כי הפוגה בעזה ונסיגה משם נכונה לכולם, גם לצבא שצריך לקחת אוויר, לא רק לבני משפחות החטופים ולמאות אלפי המפגינים מדי שבוע. העסקה היא לא רק חוב מוסרי כלפי האנשים שהופקרו, ושכמה עשרות מהם עדיין חיים בשבי. העסקה המדוברת תמתן את השסע הלאומי, תוריד את המתח האדיר ברחובות ותעלה את המורל הציבורי. מעבר לזה, רק כך אפשר להכין טוב יותר את הצבא מחדש למלחמה הגדולה הצפויה בלבנון, בעיקר אחרי מאות הפיצוצים המסתוריים שפצעו אלפי פעילי חיזבאללה במבצע שלקוח מתורת הלחימה הרובוטית של המאה הבאה.
הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט לא רוצה להזיק למדינה, תאמינו לו. איזנקוט מדבר על עסקת חטופים, הפסקת אש מדורגת עד קבועה, נסיגת כוחות ופירוז עזה בטווח הארוך. את עזה צריך לכתר מבחוץ ולצאת למבצעים לפי הצורך, כפי שאנחנו עושים עשרות שנים ביהודה ושומרון.
לצערי זה לא יקרה. ראש הממשלה נתניהו מעולם לא יאמר כי המשך המלחמה בעזה משרת עבורו מטרות פוליטיות, אבל אנשי הציונות הדתית ועוצמה יהודית מודים בכך וחותרים למימוש האידיאולוגיה שבה הם מאמינים. מבחינתם המלחמה לא תסתיים עד שלא נשוב להתיישב בעזה, ואין לזה כל קשר למצב הצבא או לעסקת החטופים. הניצחון המוחלט שנתניהו מדבר עליו, אם כי לאחרונה הוא קצת נסוג ממנו, משתלב היטב עם מטרות המלחמה של סמוטריץ' ובן־גביר.
השבוע פורסם שבעקבות המבצע האדיר בלבנון, תעזוב אוגדה 98 האיכותית את עזה ותעלה צפונה. גם הלחץ הצבאי המדובר בעזה הולך ופוחת, ואולי טוב שכך, כי ראינו כבר שלחץ כזה רק הורג את בני עמנו החטופים. הכוחות שיישארו שם בעיקר יגנו על עצמם מול חמאס, שאין לו בעיה לגייס מחבלים גם היום ולהתחפר בשטח. אנחנו רק ממלכדים את עצמנו, מזיקים לעצמנו, מסכנים את החיילים, גובים קורבנות ומפרקים את הצבא ואת החברה. וזה גם עולה למשק מיליארדים רבים. למה אי אפשר להבין את זה?
