העיתוי והמטרה: השאלות והתשובות מאחורי הפיצוצים בלבנון

לא כל כך משנה אם ההודעה שנשלחה לזימוניות של חיזבאללה בלבנון הפעילה חומר נפץ מתוחכם, או שפעולת סייבר א־לה־סטוקסנט גרמה לפיצוץ הסוללה. אולם נראה שלמותג המכונה "מדינת ישראל" ולאזרחיה העייפים היה השבוע רגע קצר של עדנה. שוב היינו הסטארט־אפ ניישן, מדינה מערבית שהיא מעוז של תחכום ופלא טכנולוגי, מגובה בכותרות מתפעלות בעיתוני העולם.

ואחרי שגמרנו להתפעל, ובצדק, בואו ננסה להבין את האירוע: קודם כול בהקשר הצבאי, ודרכו גם בהקשרים הרחבים יותר – הטקטיים, האסטרטגיים והתודעתיים, וגם את ממד הזמן. למה דווקא עכשיו.

בשיחה עם מומחה צבאי ארגוני, הוא פורס את משנתו בעניין. "חיזבאללה הוא גם ארגון צבאי, גם ארגון אזרחי וגם ארגון גרילה", הוא מסביר. "כדי להגן על עצמו מפני חדירה ישראלית שתפגע בעצמאותו התפעולית, חיזבאללה פרס את עצמו בהרבה מאוד מקומות ברחבי לבנון. בדרך זו הוא רצה לייצר לעצמו יכולת שרידות ארגונית. על פי הדיווחים מלבנון, נפגעו כ־4,000 איש שהיו פזורים ברחבי המדינה. חלקם בביתם, חלקם ברחוב וחלקם באתרים מבצעיים. מכאן אפשר להניח שמבצע הזימוניות פגע ברשת הפיקוד והשליטה של חיזבאללה, וזה דבר רציני.

"החששות מפגיעה ישראלית תמיד היו שם", ממשיך המומחה, "בעיקר בגלל הסיכולים הממוקדים הרבים, אבל הם גברו מאוד מאז מבצע החיסול של סאלח אל־עארורי בלב ביירות לפני חודשים אחדים. זה היה שוק רציני. בעקבותיו הורה אז נסראללה לפקודיו לזרוק את הטלפונים הסלולריים, מתוך הנחה שזהו המקור שדרכו צה"ל חודר לארגון למטרות תקיפה וריגול. בניסיון להקטין את החשיפה בחר הארגון לעבור למערכת פיקוד ושליטה פרימיטיבית יותר, המופעלת באמצעות ביפרים.

"כיצד מערכת כזו פועלת? היא מחולקת לקבוצות. לדוגמה, יש קבוצת 'כולם' או קבוצת 'בכירים', שבה נכלל כנראה גם שגריר איראן בביירות, ויש קבוצות ייעודיות למטרות שונות כמו ירי על ישראל. לכל קבוצה כזו יש סטים של פקודות מוכנות מראש. אם מדובר בפקודות לשיגור טילים, כל הפרמטרים היכן, מתי, כמה ובאיזה קצב – מוכתבים מראש. ברגע המיועד נשלחת פקודה לקבוצה ספציפית, והעסק מתחיל להתגלגל. כל שאר הרשת ממודרת מאותה פקודה.

"כעת המערכת הזו נפגעה. בניכוי פרמטרים כמו מספר הפצועים וההלם הפסיכולוגי הנלווה, השאלה היא כמה זמן יידרש לחיזבאללה להתעשת ולהקים מערכת פיקוד ושליטה חליפית. בארגון צבאי מסודר שיש לו יכולות וגישה לאמצעים חלופיים, זה עניין של ימים. האם לחיזבאללה יש מערכת חלופית? האלטרנטיבה שלו היא לפרוס תשתית תקשורתית חדשה של מכשירי קשר אחרים, אבל גם במקרה כזה הוא מסתכן באפשרות שהמערכת תיפרץ. עדיין יש לו אפשרות להשתמש במערכת קשר קונבנציונלית הפועלת בתדר מסוים, שתאפשר לו גמישות בהפעלת הכוח, או בקווי טלפון פיזיים. עם זאת, חשוב לומר שלא כל הארגון עובד בשיטה אחת, ויש לחיזבאללה מערכות נוספות".

מבצע כזה הוא סוג של מכה מקדימה, שאמורה להפוך את חיזבאללה למבולבל ופגיע. ואם אין בדעת הקברניטים בישראל להיכנס לעימות עצים עם חיזבאללה, מדוע לבזבז מהלך מתוחכם כל כך?

במקביל נשאלה השבוע השאלה איך עשו את זה. תשובות חד־משמעיות אין כרגע, תיאוריות יש. מעניין לציין שמידעים שונים וסותרים הופיעו כמעט מיד אחרי המבצע, גם בעיתונים המועדים להדלפות ישראליות כמו וול־סטריט ג'ורנל וניו־יורק טיימס, כולל ירידה לרזולוציות כמו כמה גרם חומר הנפץ הושתל בזימוניות. בין 21 ל־58 גרם, לפי אחד הפרסומים. לעומת זאת, בניגוד לשבועיים האחרונים, העיתון הגרמני "בילד" לא היה בתמונה. הוא שמור כנראה למבצעים מסוג אחר. והיו פרשנים לבנונים וערבים שהסבירו שהשימוש בביפרים הוא חלק בלתי נפרד מכמה מערכות קשר של הארגון הפועלות בו־זמנית.

במה שקשור למנגנון הפיצוץ, התזה העיקרית עד כה היא שבביפרים הושתל חומר נפץ מתוחכם, שאינו מתגלה בסריקה. פקודת סייבר ששוגרה לזימוניות גרמה להתחממות הסוללה, וזו בתורה גרמה להתלקחות הליתיום שהפעיל את חומר הנפץ. כל מי שראה מה קורה לסוללה של אופניים חשמליים שמתלקחת, יכול להבין את הפוטנציאל.

התחליף הטוב ביותר

איך ומתי הוחדר חומר הנפץ לזימוניות והושתלה פקודת הסייבר שהביאה לפיצוץ? כל זה עדיין מעורפל. חברת גולד־אפולו הטייוואנית, יצרנית המכשירים, הכחישה השבוע כל קשר לעסקת הביפרים עם חיזבאללה. אין גם שום סימוכין לייצוא ביפרים מטייוואן ללבנון. מה שיש הוא זיכיון של חברת גולד־אפולו לחברה אלמונית למדי בשם BAC בבודפשט בירת הונגריה, שקיבלה זיכיון לייצור הביפרים. אלא שבבוקר שאחרי המבצע משרדיה היו נטושים, ואיש לא ענה לטלפונים. זה כבר נראה כמו רמז. האם הייתה זו חברת קש, אולי של המוסד, שהוקמה במיוחד לצורך המבצע? רק תחקיר שיתחקה אחרי היסטוריית המסמכים של החברה יוכל אולי לתת תשובות. וכפי שהדברים נראים כרגע, הרבה ראשים בביירות ייערפו בתהליך.

כל זה מתייחס רק לשאלה כיצד הוחדר חומר הנפץ לזימוניות. הוא לא עונה בכלל לשאלה איך ומתי נעשתה החדירה לרשת הפיקוד והשליטה, ל"מוח" של הרשת שדרכו נשלחה הפקודה שפוצצה את המכשירים. כאמור, הפרשה מזכירה קצת את תולעת הסטוקסנט שישבה בשקט בתוך מערך המחשוב של אתרי הגרעין האיראניים, והגבירה את פעילות הצנטריפוגות עד שהביאה לפיצוצן. כאן, להבדיל, הביאה הפקודה לחימום הסוללה עד שנוצרו התנאים לפיצוץ המבוקש, ובכמה אלפי ביפרים בכל רחבי לבנון בו־זמנית. אי אפשר להפריז באימפקט שחולל הפיצוץ הסימולטני הזה בתודעה הלבנונית. הוא הבהיר ללבנונים לא רק מה קורה עכשיו למערכת הבריאות שלהם, שממילא קורסת, אלא מה יקרה להם אם וכאשר תיכנס ישראל למלחמה עצימה בארץ הארזים.

מעל ההצלחה הטכנולוגית וההשפעה התודעתית מרחפות שתי שאלות קריטיות: העיתוי והמטרה. ברמת העיתוי, תורת המלחמה אומרת שמבצע מהסוג הזה הוא סוג של מכה מקדימה לקראת מערכה עצימה, מכה שאמורה להפוך את חיזבאללה למבולבל ופגיע, לפחות בטווח הימים הקרובים. ואם, כפי שנראה, אין בדעת הקברניטים בישראל להיכנס כרגע לעימות עצים עם חיזבאללה, מדוע לבזבז מהלך מתוחכם כל כך? השבוע הועלו כמה תשובות בעניין הזה. לפי דיווחים, אחת מהן גורסת כי מבצע הביפרים הממולכדים עמד רגע לפני חשיפה, לאחר שאנשים בחיזבאללה החלו לחשוד כי ישראל פרצה למכשירים. אם חיזבאללה היה מקדים ובודק את הזימוניות, הארגון היה מגלה שהביפרים ממולכדים וכל המבצע היה יורד לטמיון. כלומר היה פה עניין של לחתוך הפסדים.

אפשרות נוספת היא שהלחץ החברתי והפוליטי בישראל על הצבא והממשלה לעשות משהו ממשי כדי להחזיר את תושבי הצפון לביתם, בלי להיכנס לפעולה עצימה, הוא הסיבה. כפי שזה נראה כרגע, גם בדרג הצבאי וגם בדרג המדיני אין עניין להיכנס למהלך שעלול לייצר הסלמה שתגרור את ישראל למלחמה אזורית. הזמן לא מתאים, וארה"ב הבהירה לישראל באופן חד־משמעי שהיא מתנגדת לפעולה עצימה בלבנון. לפני כשבועיים עזבה את האזור נושאת המטוסים "רוזוולט". בתחילת השבוע הגיע לכאן שוב השליח המיוחד עמוס הוכשטיין, כדי להזהיר מפני התוצאות של התלקחות אזורית. בירושלים מבינים כנראה שכניסה למהלך כזה בלי גיבוי של ארה"ב וקואליציה אזורית, היא לא המהלך הנבון ביותר.

ולכן, אחרי שבמפגש עם הוכשטיין העביר לו שר הביטחון מסר שלפיו מהלכים דיפלומטיים שיביאו את חיזבאללה להסיג את כוחותיו אל מעבר לליטני אינם על הפרק, גם לא נסיגה בהיקף קטן יותר – התחליף שלא יסכן את חייו של שום חייל ולא יצריך לשנע ולו כלי אחד מעבר לגדר, היה מבצע הביפרים. השאלה הגדולה כעת היא אם בעקבות המבצע הזה יפצחו ארה"ב, צרפת ובריטניה בסבב נוסף של לחצים על לבנון, חיזבאללה ואיראן, שייצר הפעם משהו אחר מכל מה שראינו עד כה.

מכסחת הדשא של העולם

מעבר לכך, ברשת הסתובב השבוע סוג של הסבר עקשני בנוגע לעיתוי המבצע, שניסה לשוות לו משמעות סמלית. על פי ההסבר הזה, העיתוי נבחר בגלל החומרה הרבה שמייחסים גורמי הביטחון להחדרת מטעני כלימגור מלבנון לישראל, בניסיון לייצר פיגועים איכותיים ומשני תודעה. חבלני חיזבאללה חיברו לכלימגור, שהוא מטען רב־עוצמה, מצלמה, והוא אמור היה להיות מופעל מרחוק, מלבנון. כזכור, הניסיון הראשון לפגוע באוטובוס אזרחי התרחש בצומת מגידו במרץ 2023, וכבר אז התייחסו גורמי הביטחון לניסיון בחומרה יוצאת דופן.

השבוע נחשף כי ב־15 בספטמבר בשנה שעברה נעשה ניסיון נוסף לייצר פיגוע נגד אישיות ביטחונית בכירה לשעבר, באמצעות מטען כלימגור. בהמשך התברר כי המטרה הייתה שר הביטחון לשעבר בוגי יעלון, שנוהג לרוץ בפארק. ניסיון נוסף, שלישי במספר, נחשף בימים האחרונים. שמה של האישיות הביטחונית הבכירה שבה ניסה חיזבאללה לפגוע במקרה הזה רץ חזק ברשתות החברתיות, אולם עד כה לא התקבלה החלטה רשמית לחשוף אותו. במקביל, השבוע הובאה לבית המשפט חוליה של שמונה ערבים ישראלים, כולל ממזרח ירושלים, שגויסו על ידי חיזבאללה. הם הואשמו בניסיון לרצח, מגע עם סוכן זר ופעולה בנשק לביצוע פעולת טרור. אז האם העיתוי היה צירוף מקרים גרידא של כתב אישום שהבשיל, או שהיה פה ניסיון לייצר מסר תודעתי רחב יותר?

תשובה חלקית על טיבו של המהלך ניתנה קצת יותר מ־24 שעות אחרי סדרת פיצוצי הזימוניות. בשעות אחר הצהריים של יום רביעי החלו להגיע דיווחים על גל שני של פיצוצים. הפעם לא רק של מכשירי קשר אלא גם של אופנוע, דירות ובתים, כולל פיצוץ דרמטי במהלך הלוויה המונית של אחד ההרוגים בסבב הראשון, בנו של אחד מחברי הפרלמנט מטעם חיזבאללה.

כך שאולי מה שאנחנו רואים כרגע הוא סוג של תורת לחימה חדשה. כאשר המעצמה מספר אחת קושרת את ידיה של ישראל מאחורי הגב, אולי לטובתה ואולי קצת פחות, נכנסות לתמונה שיטות פעולה חדשות, שמזכירות באופן אירוני את הפתגם המרקסיסטי "כמות עושה איכות". הרג של טרוריסט אחד באמצעות ביפר ממולכד היא סיכול ממוקד. פגיעה באלפי טרוריסטים בו־זמנית באותו אמצעי היא כבר סיפור אחר לגמרי.

בשורה התחתונה, צריך להסתכל על מה שהתרחש השבוע בביירות לא רק מהזווית הספציפית של מבצע הביפרים אלא בהיבט הכולל, ברמת המסרים המשוגרים לחיזבאללה וגם לאמריקנים, לאיראנים ולמדינות הקואליציה. המסר לחיזבאללה הוא שבאין התקדמות לקראת הסדר ואופק לשיבה של תושבי הצפון, ישראל לא תשב בחיבוק ידיים; המסר לאמריקנים הוא שבאין ברירה מתקדמים בכל הדרכים שהן דרגה אחת מתחת למלחמה עצימה; והמסר לאיראן הוא שטכניקת הפרוקסי הולכת ושוחקת את עצמה. חמאס ככוח צבאי כבר לא באמת קיים; הנכס העיקרי שלהם, חיזבאללה, עומד לאבד מכוחו באופן משמעותי, ולא בטוח שהוא ישרת את המטרה האיראנית ככלי מגן לקראת היום שבו הרפובליקה האסלאמית תהפוך לגרעינית; וגם לחות'ים ברור שמכה נוספת על נמל חודיידה או על נכסים אחרים היא אפשרות ריאלית לחלוטין.

האם ישראל בדרך להפוך למכסחת הדשא של העולם החופשי? ייתכן, אם כי לא בטוח שזה מקום טוב להיות בו. אבל בעולם שבו המרחב שבין המלחמה באוקראינה ובין המזרח התיכון הולך ומצטמצם, שום דבר אינו מובן מאליו. ולתושבי הצפון כנראה הולך ומתבהר שהשיבה הביתה לא תבוא במהלך אחד, אלא בסדרה של צעדים ופעולות. זה ייקח זמן.