מרבית השורות הבאות נכתבו לפני מתקפות הביפרים בלבנון, אך כוחן יפה גם לאחריהן. אם נכונות טענות חיזבאללה שישראל יזמה אותן, הרי שזו הפעם הראשונה מאז החל הארגון לתקוף את הצפון ב־8 באוקטובר, שהונחתה עליו מכה מחוץ למשוואה; לא כפעולת מנע או תגובה להפגזה קודמת. מהי המשוואה? המסר שישראל בהנהגת נתניהו מעבירה לאויביה מאז ומתמיד, הוא אבחנה חדה בין ניסיון להצלחה ובין הפריפריה למרכז: נכיל ניסיונות לפגוע בנו, כל עוד הם לא הופכים להצלחות או מגיעים לאזור המרכז.
ב־26 בפברואר שיגר חיזבאללה כ־60 רקטות לעבר בסיס נפח בגולן, כמה מהן נפלו מטרים ספורים מאוטובוס תלמידי כיתה ט' שבדיוק עבר בכביש. רובנו לא זוכרים את התקרית או לא שמענו עליה מסיבה פשוטה: במקרה הן החטיאו. ישראל לא הגיבה באופן שחורג מהרגיל. במטח דומה, ב־10 ביולי, פגעה באותו כביש רקטה ברכבם של נועה וניר ברנס ז"ל, הורים לשלושה ילדים מקיבוץ אורטל, והרגה אותם במקום. גם במקרה הזה לא הייתה תגובה ישראלית שוברת שגרה.
בצהרי 21 ביולי פגעה רקטת חיזבאללה פגיעה ישירה בתיכון "הר וגיא" בקיבוץ דפנה. אם לא היה מדובר בחופש הגדול ובבית־ספר מפונה, היינו זוכרים את האירוע הזה כ"אסון הירצחם של עשרות תלמידים". ישראל לא הגיבה. שישה ימים אחר כך פגעה רקטה במגרש כדורגל במג'דל־שמס ונרצחו 12 ילדים. רק אז הגיבה ישראל בפעולה נחושה ויוצאת דופן וחיסלה את רמטכ"ל חיזבאללה פואד שוכר.
חיזבאללה הבטיח לנקום, וב־25 באוגוסט תכנן לשגר כ־6,000 כטב"מים ורקטות לעבר ישראל, כולל לגוש דן, בסיס גלילות ומטה המוסד. המתקפה תוזמנה ל־5:00 בבוקר. בשעה 4:30 יצא צה"ל למתקפת מנע והשמיד את רוב המשגרים והקנים שכוונו לצפון ולמרכז. בסופו של דבר הצליח הארגון לשגר כ־320 רקטות לצפון ולפגוע במבנים. רובן יורטו, ולוחם חיל הים, סמ"ר דוד בן־שטרית ז"ל, נהרג מפגיעת שברי יירוט בדבורה.
ייתכן שיש סיבות מצוינות לאיפוק בחזית הצפונית. אנו לא חשופים למכלול השיקולים הצבאיים והבינלואמיים בסוגיה הזו. אבל יש חשיבות דרמטית גם למסר גלוי
אלה כמובן רק חלק קטן מהדוגמאות. נדגיש, ייתכן שיש סיבות מצוינות לאיפוק בחזית הצפונית בשנה האחרונה. אנו לא חשופים למכלול השיקולים הצבאיים והבינלאומיים בסוגיה הזו, ויכולים רק לנחש מדוע הקבינט התעקש עד כה להימנע מגביית מחיר עמוקה מחיזבאללה, ולשער אם זו החלטה נכונה או שגיאה קולוסלית. ייתכן גם שמתחת לרדאר נעשות פעולות חשאיות שגובות מחיר מהאויב, ודי להזכיר את הפעולה המסתורית המיוחסת ליחידת שלדג במפעל טילים בסוריה, רק בשבוע שעבר.
אבל יש חשיבות דרמטית גם למסר הגלוי. זה שעובר לכל לבנוני מתלבט, וקובע את התודעה של כל פעיל חיזבאללה. ובמקרה הזה לימדנו אותם כלל פשוט: גביית מחיר רצינית תתבצע רק באופן שרירותי, כאשר מערכות ההגנה האווירית של ישראל כושלות (מה שקורה מדי פעם, עניין של סטטיסטיקה), או אם תרחיבו את טווח הירי לכיוון המרכז ביותר מפרומיל בכל פעם. נדמה שאנחנו לא מספיק שמים לב למסר הזה, ולהשפעה שלו גם על אויבים בחזיתות אחרות.
להעיר את הדוב
בתחילת השבוע, למשל, התפלא פומבית ראש הממשלה על הטיל הבליסטי של החות'ים שהתפוצץ באזור נתב"ג: "הם כבר היו צריכים לדעת שאנחנו גובים מחיר כבד על כל ניסיון לפגוע בנו", אמר נתניהו בישיבת הממשלה. "מי שזקוק לתזכורת בעניין זה, מוזמן לבקר בנמל חודיידה". ובכן תזכיר לנו, מר נתניהו, מתי גבית מחיר מהחות'ים על ניסיון לפגוע בנו?
הפעולה הראשונה של הפרוקסי הביזארי מתימן במלחמה הנוכחית התרחשה פחות משבועיים אחרי הטבח בעוטף עזה, עם שיגור טילים וכטב"מים לעבר ישראל. הם יורטו על ידי האמריקנים והסעודים, וישראל לא הגיבה. לפחות לא במישור הגלוי. טוב, הם רק ניסו. שבוע אחר כך יירטו מטוסי חיל האוויר שיגורים נוספים בים האדום, חלקם נחתו במצרים ופצעו שישה אנשים. לא הייתה תגובה.
ב־31 באוקטובר נשמעה האזעקה הראשונה באילת. מטוסי חיל האוויר יירטו טילים וכטב"מים מעל הים האדום, ומערכת "חץ 3" קבעה תקדים בינלאומי: יירוט מבצעי ראשון בהיסטוריה של טיל בליסטי בחלל. תגובה בתימן – לא הייתה. למחרת החות'ים שיגרו שוב. ב־19 בנובמבר השתלטו המורדים מתימן לראשונה על ספינה "בבעלות ישראלית" בים סוף. 25 מאנשי צוות הספינה האומללים מוחזקים בידיהם עד היום; ממשלת הפיליפינים הודיעה לפני כחודש כי על פי מידע שהגיע אליה, חלקם נדבקו במלריה.
ממשלת ישראל, לעומת זאת, לא חשבה שהאירוע מצדיק תגובה צבאית כלשהי. כשתועדו "פיצוצים מסתוריים" בצנעא, מיהר דובר צה"ל להכחיש קשר והבהיר: "אני יכול להתייחס למה שקשור לצה"ל, ולכן אני לא מתייחס למה שצה"ל לא עשה". ההערכות הן שמדובר היה בפעולה של מתנגדי החות'ים בתימן, אבל גם אם הקונספירציות נכונות וישראל עומדת בחשאי מאחוריה – ראוי לשים לב לבחירה לשדר איפוק פומבי מול צעד כזה, ואת המסר שהיא מגלמת.
בתחילת דצמבר דווח שארה"ב ביקשה מישראל "לתת לצבא האמריקני להגיב לחות'ים, ולא להסתכן בתגובה ישראלית שעלולה להרחיב את הקונפליקט". בהמשך הוקמה קואליציית המדינות נגד החות'ים – שאיננה כוללת את ישראל – והיא החלה את תקיפותיה ב־12 בינואר. ככה נמשכה במשך חודשים השגרה הזאת של שיגורים מתימן, אזעקות באילת, יירוטים של חיל האוויר, חיל הים או ספינות מלחמה אמריקניות, וחטיפה, הפגזה או הטבעה של ספינות בים סוף. הפעילות בנמל אילת ירדה ב־85%, והוא החל במהלך של פיטורי עובדים. במקרה נדיר שאירע בחודש מרץ, טיל שיוט חות'י חדר את המערכות ופגע בשטח פתוח צפונית לאילת.
בכל התקופה הזאת ישראל רק יירטה בהגנה, והשאירה לקואליציה של ארה"ב ובריטניה את החלק ההתקפי. המדיניות הזאת נשברה רק במקרה אחד: פגיעת הכטב"ם החות'י בלב תל־אביב ב־19 ביולי, שהרגה את יבגני פרדר ז"ל ופצעה עוד עשרה. רק אז ישראל יצאה מגדרה. יממה לאחר מכן מטוסי חיל האוויר הפגיזו בנמל חודיידה וגרמו לחות'ים נזק כלכלי אדיר. לא פחות חשוב: ישראל ונתניהו לקחו אחריות פומבית וייחצנו את התקיפה בקול רעש גדול.
זה לא שם קץ לניסיונות הפגיעה של החות'ים; כבר למחרת יירט חיל האוויר טיל שיוט ששוגר לאילת. וזו לא תוצאה של נסיגת הקואליציה הבינלאומית, שהמשיכה לפגוע בחות'ים מעת לעת גם בחודשיים שעברו מאז. פעם נוספת כל האסטרטגיה האזורית של ישראל מונחת על כרעי הסטטיסטיקה של מערכות ההגנה האווירית. נתניהו מתפלא, אבל החות'ים למדו בדיוק את מה שהוא לימד אותם: הדוב הישראלי מתעורר רק כשהניסיונות לפגוע בו מצליחים, ובעיקר אם זה במרכז.
דרך כוונות
בגזרת איו"ש המדיום שונה, אבל המסר אותו מסר. ב־7 באפריל חזר אל דיווחי החדשות מונח שלא שמענו שנים רבות: "מכונית תופת". מחבל ביצע פיגוע ירי על כביש 55 ופצע חיילת ואזרח. בנוסף, הוא מלכד את רכבו במטען רב־עוצמה וברח רגלית. המכונית נוטרלה, ורובנו בקושי זוכרים את המאורע. ב־21 במאי פורסם תיעוד של פיצוץ מכונית תופת סמוך לדחפור צה"לי בעיירה טובאס במזרח השומרון.
לא הרבה אחר כך, בליל 6 ביוני, התפוצצה מכונית תופת בצפון בקעת הירדן, כקילומטר ממחסום תייסיר. ב־13 באוגוסט התפוצצו במפתיע שני מחבלים בתוך מכונית תופת באזור חלחול, בין גוש עציון לחברון. בשני המקרים זו הייתה כנראה "תאונת עבודה". גם הידיעות הללו בקושי הגיעו לאוזני הציבור, ובטח לא גרמו לממשלה לחשוב על שינוי המדיניות בגזרת יהודה ושומרון.
חמישה ימים אחר כך התפוצץ מחבל משכם עם מטען עוצמתי בתל־אביב; רוכב קורקינט שעבר במקום נפצע בינוני. או־אז יצא צה"ל למבצע אוגדתי רחב במחנות הפליטים בצפון השומרון והבקעה, תוך מטרה מוצהרת לסכל את איום המטענים. בתדרוכים מפיהם של הכתבים הצבאיים נאמר ש"לא מחכים לפיגוע קטלני עם תוצאות קשות, אלא בוחנים את האירועים בהתאם לכוונות של המחבלים ולא לתוצאות שלהם. מבחינה זו, הפיגוע בתל־אביב היה זרז משמעותי להחלטה לצאת למבצע".
פיגועי מכוניות התופת של השבועות האחרונים בגוש עציון, בעטרת ושוב בטובאס, הוכיחו שהניסיונות הראשוניים אכן היו רק פרומו. המוטיבציה והיכולת של המחבלים לא השתנתה. רק ההצלחה היחסית, וגם היא עניין סטטיסטי בלבד. למען הסר ספק, צה"ל פעל רבות באיו"ש גם לפני הפיגוע בתל־אביב, וסיכל אלפי פיגועים לכל אורך חודשי המלחמה. לא צריך גם לקנא בהתלבטות המורכבת עד כמה "להדליק" את הגזרה, כאשר השמיכה קצרה ומרבית המשאבים והלוחמים צריכים להיות מושקעים בעזה או בצפון.
הנקודה היא, שוב, המסר. כבר קרוב לשנה אנחנו מכים על חטא הכלת הטרור בעזה ב־15 השנים האחרונות. הודות ליכולות פנומנליות של הגנה אווירית, נרמלנו את הטירוף שבמסגרתו ארגוני טרור משגרים רקטות על אוכלוסייה אזרחית. היינו מודעים עד כאב לרצונות של חמאס וליכולות שהוא הולך וצובר, אבל גבינו ממנו מחיר לא על ניסיונות פגיעה מתוחמים לעוטף עזה בלבד, אלא רק על הצלחות סטטיסטיות פה ושם, או אם ירה למרכז.
הבחירה האסטרטגית של ממשלות ישראל כולן היתה להתמכר לקניית שקט, למשוואות, ולניסיון להגיע להסדרה מסוימת של המצב. מלחמת מנע רצינית לא עלתה על הדעת כאפשרות, לא אצל נתניהו והימין ולא אצל יריביו שזכו להובלה קצרת מועד. גם לא עצירת הזרמת הכספים. מאז טבח 7 באוקטובר אנחנו מספרים לעצמנו שהתפכחנו ושלא נחזור שוב על הטעויות ההן. אבל אם בוחנים את המסר הכולל שמשדרת ישראל לאויביה, רואים שלא הרבה השתנה.
צה"ל נשלח לגבות מחיר חסר תקדים מארגוני הטרור ברצועה בעקבות הצלחתם יוצאת הדופן. בכל הגזרות האחרות ישראל מתאמצת להכיל את הטרור ככל האפשר, ולהימנע מגביית מחיר על ניסיונות רצח מטורפים מדי יום. את הכסף שהזרמנו לרצועה וסייע לחמאס לבנות את המפלצת שלו טרום המלחמה, אנחנו מעבירים היום בצורה של אספקה שהוא משתלט עליה ומרוויח מיליארדי שקלים עד כה, ובאותם נימוקים בדיוק. רמת החנפנות לקטארים רק עלתה, וההימנעות מהתעסקות ישירה עם הפטרון האיראני בולטת עד כאב.
העולם, כמובן, עובד על תוצאות, לא על כוונות. ניסיון לרצח הוא עבירה פחות חמורה מביצוע רצח, אפילו אם המבצע רצה בכל מאודו במות הקורבן ורק החמיץ בכמה סנטימטרים את הירייה. הציבור, ובעקבותיו גם הפוליטיקאים שלו, מגיבים לאימג'ים פסיכולוגיים. תמונת פליט סורי בן ארבע שטבע בים הזיזה יותר מדיווחים על מיליונים שברחו מהמלחמה, ו־12 ילדים מוטלים בארונות לפנינו מזעזעים יותר מ־40 תלמידים חיים שהיו כפסע ממוות.
ועדיין, דמיינו שיש לכם שכן שמודיע לכם בכל יום כי בכוונתו לרצוח את המשפחה שלכם. תארו לעצמכם שהוא לא היה רק מדבר אלא גם מנסה, זורק כל יום אבנים לחלון הבית, אבל איכשהו פספס את הראש של הילדה שלכם בכמה סנטימטרים. יש אדם שפוי שהיה ממתין עם פעולה שתרחיק או תרתיע אותו? זה רציונלי להמתין שיצליח פעם אחת, לפני שננקוט צעדים נגדו? ובכן, בזמן שנשבענו "לעולם לא עוד", אנחנו מעבירים לאויבינו מסר עקבי שהוא עוד מאותו הדבר. הים אותו ים, והאסטרטגיה אותה אסטרטגיה.
