כל מי שנסע השבוע בכבישי ישראל או הסתובב ברחובות הערים הגדולות התקשה להתעלם מהקמפיין החדש של תנועת "הרבעון הרביעי". על שלטי חוצות, בתים וגשרים, קוראת התנועה שהוקמה לפני למעלה משנתיים, להקים בהקדם ממשלת אחדות כדי לחזק את כוחות הביטחון, להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם ולהשיב את החטופים. חוץ משלטים ודוכני הסברה, פעילי התנועה גם הגיעו לבתיהם של שרים וחברי כנסת, אך במקום לצעוק עליהם במגפון, הם הגישו לח"כים קפה ומאפה ודיברו על ליבם שיפעלו להקמתה של ממשלת אחדות. מאחורי הקמפיין עומדת התובנה שההכרעות הקשות העומדות בפני הממשלה בימים אלו דורשות לכידות פנימית. הקיטוב העמוק בין ראשי המפלגות מוכר וידוע, אך הקמפיין של הרבעון מבהיר – אין ברירה אחרת.
העקרונות המרכזיים לממשלת אחדות שמציע הקמפיין הם קווי יסוד שיתבססו על משא ומתן בין שתי המפלגות הגדולות – הליכוד ויש עתיד, חלוקת תיקים מחודשת לפי גודלן היחסי של המפלגות בממשלה, גיבוש החלטות שרוב הציבור יכול לעמוד מאחוריהן, והסכמה לקיים מערכת בחירות קצרה בעוד שנה. כתנועה מגוונת יחסית, הרבעון מכוונת את פעיליה השונים להפעיל לחץ דווקא על הפוליטיקאים שהם הצביעו עבורם בבחירות האחרונות. המטרה היא לשדר לחברי הכנסת שהם אינם יכולים להשתמש בהתנגדות הבוחרים כתירוץ לאי־הקמת ממשלת אחדות. אנחנו הבוחרים שלכם, אומרים להם הפעילים, ואנחנו כן רוצים ממשלה כזו.
בהנהגת "הרבעון הרביעי" לא משלים את עצמם. גם הם יודעים שהסיכויים שהקמפיין שלהם יצליח לחבר בטווח הקרוב בין נתניהו ללפיד נמוכים מאוד עד קלושים. ובכל זאת, יש כמה סיבות טובות לקיומו של הקמפיין הזה, גם אם הוא לא יישא פירות בטווח הקצר. ראשית, יש חשיבות לכך שהכוחות המתונים יוצאים לרחוב ולא מותירים אותו רק לקצוות. יש משמעות לכך שבמרחב הציבורי יש סלוגנים חיוביים ומאחדים בצבעי כחול־לבן, ולא רק שלטים מקטבים בצבעי אדום־שחור.
שנית, לטווח ארוך יש פה מהלך חשוב שמבקש להנכיח בשיח הציבורי את הדרישה לממשלה רחבה, לקראת מערכת בחירות שבכל מקרה עתידה להתקיים במהלך השנתיים הקרובות. בנוסף, יש פה ניסוי כלים ומבחן עוצמה לתנועת המונים שצברה עשרות אלפי תומכים, אבל עד עכשיו לא התנסתה באמירה פוליטית פומבית. כתנועה שלא רוצה להסתפק בשיחות סלון ובדיונים בווטסאפ אלא שואפת לחולל שינוי במציאות הפוליטית, הרבעון הייתה חייבת לבחון את היכולת שלה להוציא אנשים מהבית גם לפעולה פוליטית אקטיבית שנויה במחלוקת, ולא רק לעשייה התנדבותית.
יש משמעות לכך שבמרחב הציבורי יש סלוגנים מאחדים בצבעי כחול־לבן, ולא רק שלטים מקטבים בצבעי אדום־שחור
הקמת ממשלת אחדות רחבה הייתה גם על ראש דאגתם של כמאה פעילים מעשרות ארגונים שהתכנסו ביום שלישי השבוע באוניברסיטת בר־אילן. מי שכינס את הארגונים היה המטה המשותף הרחב שמאגד כארבעים ארגוני אחדות שונים. שלמה זיטמן, שעומד בראש המטה, מעדיף לקרוא לארגונים הללו ארגוני ביחד ולא ארגוני אחדות. זוהי מילה בעייתית לדעתו, בגלל הטשטוש שהיא עלולה לייצר. כל אח יכול לשבת בנפרד, אומר זיטמן, אבל חייבים במקביל גם ישיבה משותפת ביחד, כדי לייצר הסכמות רחבות בנושאי ליבה מהותיים.
בשונה מהקמפיין של הרבעון הרביעי, הפעילים בכנס בבר־אילן דיברו על שאיפה, כנראה ריאלית יותר, להקמת ממשלת אחדות לאחר הבחירות הבאות. הכנס נועד להניע יוזמות פעולה מגוונות לקידום ממשלה כזו, ולהרחיב את שיתופי הפעולה בין הארגונים והפעילים.
ד"ר צילי אליצור־נאה, מנהלת תחום בניית הסכמות במרכז מנומדין למשפט יהודי־דמוקרטי בפקולטה למשפטים של בר־אילן, הציגה בפתח הכנס מחקר על קיטוב ולכידות בחברה הישראלית בצל אירועי השנים האחרונות. מהמחקר, שבוצע בהובלת ד"ר יוליה אלעד־שטרנגר, עולה שיש בחברה היהודית בישראל שלוש קבוצות מובחנות והומוגניות – קבוצה יהודית, קבוצה ישראלית, וקבוצה יהודית־ישראלית. הקבוצה היהודית־ישראלית, שנאמדת ב־40 אחוז מתוך המגזר היהודי, ביטאה במחקר באופן עקבי עמדות מתונות, נכונות להגיע להסכמות, ופחות עוינות ויותר רגשות חיוביים כלפי "האחר" האידיאולוגי. הקבוצה הזאת היא הנדוניה האלקטורלית שאיתה מגיעים ארגוני הביחד אל הפוליטיקאים כשהם דורשים מהם להקים ממשלת אחדות רחבה.
פרופסור שחר ליפשיץ, שעומד בראש מרכז מנומדין, טען בדבריו שגם ממשלת אחדות אינה אמורה ואינה יכולה להתעלם מנושאים שנויים במחלוקת. היא פשוט צריכה לגבש מראש דרכי פעולה לקבלת החלטות בתנאי אי־הסכמה. לא מספיק לדבר על אחדות, אמר ליפשיץ, צריכים לייצר מדרג בנושאי הליבה, ולהיות מוכנים לוותר ולשלם מחיר כדי להגיע להסכמות שיאפשרו את החיים ביחד. ליפשיץ קרא למיתוג מחדש של מושגי הפשרה וההסכמה כמושגים חיוביים שאינם מבטאים חולשה אלא דווקא אומץ. הוא גם הציע לייצר מנגנונים חדשים של בניית הסכמות, והזכיר ש"קבינט הפיוס" שהיה אמור לקום בתקופת ממשלת האחדות שפעלה בזמן הקורונה, לא הוקם בסופו של דבר.
ממשלה עם מרצ
אתמול לפני 40 שנה, בט"ז באלול תשמ"ד, הוקמה ממשלת האחדות של שמיר ופרס שכיהנה במשך למעלה מארבע שנים. באותו יום נשא הרב חיים דרוקמן את נאומו הראשון בכנסת ה־11. בנאומו הוא בירך על הקמת ממשלת האחדות שישבו בה גם המפד"ל וגם מפלגתו דאז, מורשה. הרב דרוקמן אמר שהוא רואה בממשלת האחדות דרך לגישור ולאיחוד העם, על רקע הקיטוב ההולך וגובר. "האחדות היא הנשק הסודי של עם ישראל במצבים הקשים ביותר", אמר הרב. "לך כנוס את כל היהודים, על ידי כך באה הישועה ויוצאים למרחב. מדינת ישראל במצבה הנוכחי, בבעיותיה השונות, זקוקה לאחדות מכל הבחינות".
דברים דומים אמר הרב דרוקמן גם 15 שנה לאחר מכן, כשהמפד"ל נכנסה לממשלתו של אהוד ברק יחד עם מפלגת מרצ. "עצם קיומה של ממשלה כזאת עם דעות קוטביות בתוכה, הנה הכרזה לעם כולו שהמאחד בינינו הוא גדול מעל ומעבר למפריד בינינו", אמר הרב.
אני מרשה לעצמי לתהות מה הסיכויים שמנהיגה הנוכחי של מפלגת "הציונות הדתית", השר בצלאל סמוטריץ', היה אומר משפטים כאלו על ממשלה שהיו יושבים בה גם מפלגות שמאל כמו יש עתיד. קל לדבר בעד ממשלת אחדות, כשהכוונה בפועל היא להרחבה זמנית של ממשלת ימין ללא חלוקה מחודשת של תיקים. השאלה היא האם במפלגה הציונית־דתית של היום, מסוגלים לדבר על ממשלת אחדות רחבה במושגים של לכתחילה.
