נפתח בשורה התחתונה: צירוף גדעון סער ומפלגתו לממשלה הוא רעיון חיובי וחשוב. מינוי סער לתפקיד שר הביטחון הוא אסון לאומי, לא פחות. סער וחברו זאב אלקין הם שני פוליטיקאים מנוסים, מתוחכמים, ולמרות העמדות הניציות הברורות שלהם, תחכומם וניסיונם מביאים איתם זהירות חיונית בזירות הפנים והחוץ גם יחד. לכן, עצם צירופם לממשלה בשעה לאומית קשה כל כך יהיה בשורה חשובה. בממשלה שכל כך הרבה משריה נטולי ניסיון או ראייה אסטרטגית כלשהי, סער ואלקין יכולים לשמש תוספת חשובה, בוודאי לקבינט המדיני־ביטחוני.
הדבר הנכון ביותר לישראל היום הוא עדיין סיום כהונתו של בנימין נתניהו, האיש שחולל במודע ובמכוון את הכאוס הפנימי של חמש השנים האחרונות, בהתפטרות או בהדחה. אבל במצב שבו 63 חברי הקואליציה מעדיפים את טובתם האישית על פני טובת המדינה, בדיוק כמו נתניהו עצמו, התסריט של נפילת הממשלה הנוכחית אינו נראה ריאלי, למרבה הצער. אם אירועי 4 בינואר 2023 (הכרזת הרפורמה המשפטית המקורית, שההוגה שלה הודה כעבור זמן קצר שאינה ראויה למדינה דמוקרטית), 25 במרץ 2023 (הדחת שר הביטחון יואב גלנט, לאחר שהעז להתריע מפני סכנה למדינה), ואפילו 7 באוקטובר לא הזיזו את חברי הקואליציה מכורסאות העור שלהם, זה כנראה לא עומד לקרות גם בשנתיים הבאות.
מכיוון שיש פה בכל זאת מדינה שצריך לקיים ולהציל, הצטרפות סער ואלקין אכן משרתת את טובת המדינה. אבל אם סער אכן יקבל על עצמו את תפקיד שר הביטחון, זה יהיה אסון. ראשית משום שאין לו שום ניסיון בתחום. היו אומנם בעבר שרי ביטחון שלא היו בעלי רקע צבאי ותפקדו מצוין – מדוד בן־גוריון ולוי אשכול ועד משה ארנס – אבל השניים הראשונים רכשו הרבה ניסיון ביטחוני בתקופות שקדמו לכהונתם, ואילו ארנס לא נאלץ לכהן בתקופה כאוטית כל כך מבחינה ביטחונית. בתקופה כזאת אי אפשר להמר במינוי שיתגלח על הזקן של כולנו.
יתר על כן, העברתו של יואב גלנט מתפקיד שר הביטחון בעת הזו היא טעות חמורה. גלנט הוא היחיד משרי הממשלה הבכירים שנהנה מאמון גבוה יחסית גם מצד מתנגדיה, וכנראה שכך המצב גם מול צמרת גופי הביטחון. בתקופה של מלחמה המתנהלת ממילא מתוך מחלוקת פנימית קשה, המעמד הזה יקר מפז. גלנט נהנה גם מאמון גבוה למדי בצמרת האמריקנית, ואין צורך להרחיב עד כמה תמיכתה הביטחונית והמדינית של ארה"ב חיונית בשעה הזו. מתנגדיו טוענים אומנם שהאמון הזה נקנה משום שגלנט הפך לדובר, שלא לומר משת"פ, של האמריקנים. אבל גם אם זה נכון, את עמדותיו שאינן נראות לשאר חברי הקבינט אפשר לדחות ברוב פשוט. לעומת זאת, האמון שהוא זוכה לו מצד אנשי המרכז־שמאל בישראל והממשל האמריקני גם יחד הם כנראה חסרי תחליף.
והעיקר, מינוי סער לשר הביטחון יקדם את התרחיש הנורא ביותר שיכול לקרות כיום לישראל בחזית הפנימית שלה: קידום "חוק גיוס" מותאם לדרישות החרדים, כלומר "חוק השתמטות". אם חוק כזה יעבור תוך כדי מלחמה, התוצאות יהיו איומות. מסרבנות המונית לשרת, לפחות במילואים, ועד עימותים אלימים ישירים בין מחנות, על סף מלחמת אחים. אם החרדים לא מוכנים לשרת בצבא, התרומה שלהם צריכה להיות בכך שהם לכל הפחות יוותרו על חוק שקרי, ויישאו בקיצוץ כל ההטבות התקציביות שהמדינה העניקה עד היום ללומדים פטורי הגיוס.
מכל זה עולה מסקנה פשוטה: צירוף סער לממשלה הוא התפתחות חיובית, אבל הוא צריך לקבל תפקיד שאיננו שר הביטחון. האמת היא שיש משרד ממשלתי שתפור עליו באופן טבעי: תיק המשפטים. הוא כבר כיהן בו, ובניגוד ליריב לוין, הוא קידם בכהונתו כמה רפורמות חשובות, בלי שיובילו לעימות נוראי. מינוי סער לשר המשפטים יכול להרגיע את הציבור החרד כיום לא רק מן המלחמה הרב־זירתית אלא גם מן המהפכה המשטרית. סער במשפטים יסמן את עלייתה של ממשלת ה"ימין על מלא" על פסים ממלכתיים ושפויים, ואולי יאפשר את ירידת המדינה כולה מן הכאוס של חמש השנים האחרונות.
