התפוצצות אלפי ביפרים בידי פעילי חיזבאללה היא מהלומה שלא נודעה עד כה בתולדות המלחמות. הלם וחרדה אחזו בהם ובשותפיהם האיראנים. למהלומה כזאת מתלווה בדרך כלל מהלך התקפי שמיועד למצות את הישגיה, אך במקרה הזה הוא טרם הופעל. מן הסתם העניין תלוי בתיאום עם הממשל האמריקני. אולם יש לזכור גם את הקשיים המאפיינים את קבלת ההחלטות הישראלית בכל הקשור למתקפה יבשתית.
הקושי הראשון נובע מאי ודאות הכרוכה בטבעה של מתקפה יבשתית. בסבך אסטרטגי, מנהיגים – ולא רק ישראלים – מבקשים להימנע ככל האפשר מהחלטה הכרוכה בהרפתקה שתוצאותיה אינן ברורות. בהפעלת הכוח היבשתי מצוי פוטנציאל להתהוות בלתי נשלטת בממדי עוצמת הלחימה ומחיריה, אבל גם בשאלת היכולת להבטיח מראש את ההישג בסיום הלחימה.
הקושי השני כרוך באי רלוונטיות תרבותית־חברתית של חיכוך המלחמה ביבשה. על אף החידושים הטכנולוגיים, הלחימה ביבשה היא גם היום פעילות במסה כמותית, בחיכוך פיזי עם האויב ועם תנאי שטח. לואו־טק מובהק. לחברה השרויה זה מכבר בעידן ההיי־טק, לא קל להסתגל לתפנית חדה ורחבת ממדים כזו לעבר הבוץ והטרשים.
החיכוך המדמם והסיזיפי בסמטאות ובמנהרות בעזה הוא ההפך מצורת המלחמה שהחברה הישראלית הייתה מעדיפה. בהיבט הזה, פעולת הסייבר לפיצוץ הביפרים של חיזבאללה מגלמת את מתכונת המלחמה שהחברה הישראלית, אומת הסטארט־אפ, חלמה עליה.
שני ספרים חשובים שראו אור לאחרונה מבטאים את המצוקה הזאת. ספרו של תא"ל במיל' גיא חזות, "צבא ההיי־טק וצבא הפרשים: כיצד ויתרה ישראל על צבא היבשה", וספרו התמציתי של ארי שביט "מלחמה קיומית: מאסון לניצחון לתקומה". שני הספרים מציעים, כל אחד מנקודת מבטו, אבחון ממוקד של המשבר הביטחוני שלא היה כמוהו מאז הקמת המדינה, גם לא בתש"ח. אומנם מלחמת העצמאות הייתה ארוכה וגבתה מחיר דמים כבד, אולם התפיסה הביטחונית התאימה למבנה הערכי־תרבותי של החברה הישראלית באופן ברור ויציב.
ההבדל בין הספרים יוצר את הצורך בעיון משותף בשניהם. מתוך ניסיונו העשיר כקצין צנחנים ממקד חזות את מבטו פנימה לצה"ל, ואילו שביט ממוקד בחברה הישראלית בכלל ובהנהגתה בפרט. בבהירות תמציתית מציג שביט בספרו אבחון נועז וחד להנחות היסוד התפיסתיות והתרבותיות שקרסו עם פתיחת המלחמה – סוג של "מגילת איכה" ביטחונית־תרבותית. הוא מאבחן משבר בסיסי הנובע מהמתחים הבלתי פתורים בלב הבשורה הציונית. זה המתח שהתקיים מראשית הדרך בין שאיפת הציונות להבטחת מקלט ליהודים נרדפים כדי ש"תתגשמנה כל התקוות", ובין הכורח המייגע להגן על המפעל הזה בלחימה מתמדת, באמצעות אומה מגויסת וחמושה.
לפני יותר משני עשורים התמקדו כוחות ניאו־ליברליים במאמץ להעביר את החברה הישראלית מתודעה מגויסת לתודעה אזרחית. "בישראל הולך ומתגבש פרויקט הגמוני חדש, צרכני וניאו־ליברלי", כתב למשל ח"כ לשעבר דב חנין, "המחליף בהדרגה את הפרויקט ההגמוני הקודם – הציוני רפובליקני – שהובל בידי תנועת העבודה ושותפיה ושביסס את נכונותו של היחיד להקריב לטובת העניין הלאומי".
מלחמות מעורבות תמיד במכלול התרבותי הרחב, שמערכת הביטחון של כל אומה נשענת עליו. השאלה המקצועית "איך מגוננים על הקיום", קשורה בטבורה לשאלה הערכית "בשביל מה מתקיימים". הדיון הזה הוא הבסיס לאבחון שעורך שביט למשבר הביטחוני: הוא מצליח להראות כיצד מערכת ביטחונית מתקשה לתפקד ביעילות כשהחברה נקלעת לסחרור של מחלוקת בסוגיות היסוד ובשאלה "בשביל מה מתקיימים".
ללא בירור חברתי משותף של סוגיות היסוד האלה, שאינן רק ביטחוניות, לא תוכל החברה הישראלית להתמודד בהצלחה עם האיום הקיומי חסר התקדים שנקלעה אליו.
