חודש אלול הוא זמן חשבון הנפש. חשבון נפש אינו בקשת הסליחה, הוא מה שקודם לה. אנחנו נדרשים להתייצב מול הנפש במערומיה, מול המעשים שעשינו או לא עשינו בשנה האחרונה, לחשב את זכויותינו בטרם נעמוד בפני כס המשפט בחודש תשרי. הנשמה צריכה להגיב, הנשמה צריכה לתת תשובה, רק אז אפשר להגיע לבקשת הסליחה.
ההתמודדות אצלי לא החלה בשמיני עצרת תשפ"ד אלא עשור קודם לכן, בה' באב תשע"ד (1 באוגוסט 2014). זהו יתרון בן עשור של התמודדות עם שאלות קשות, עם בירור הערכים ועם ראייה בהירה של החברה שאני חי בה ושל הנהגתה. החברה שהחליטה לנטוש שני לוחמים אצל האויב, שניהם חללים: בני, סגן הדר גולדין מסיירת גבעתי, וסמ"ר אורון שאול מגדוד 13 של גולני. עתה, כשיש מאות כאלה, החברה מפרקת את עצמה לדעת.
האתגר שמשפחתי העמידה בפני ראש הממשלה בנימין נתניהו, מאוגוסט 2014 ועד שמיני עצרת 2023, הוא לצאת מתודעת הפחד והכניעה ולהתנות כל נתינה "הומניטרית" לחמאס בעזה בהחזרת החיילים. השבת לוחמים מהקרב – מתים, פצועים או חיים – היא ערך מהותי של צה"ל, ובעזרת הערך הזה צריך לנצח תודעתית את האויב, ולתגבר את התודעה העצמית שלנו מול אתגרי העתיד. כי מי שנוטש חלל, ייטוש גם את הפצוע ויפקיר את החי.
מול האתגר הזה בנתה ההנהגה את הקונספציה: למען השקט יש לרצות את חמאס, שכן אם נלחץ על חמאס הוא יפתח ב"סבב נוסף". אבל כשסבב הלחימה הגיע, לא דרשו את החיילים ונכנעו לחמאס שוב ושוב. ההפרדה בין "הזרוע הצבאית של חמאס" ובין "הבלתי מעורבים" אִפשרה להעביר מיליוני דולרים לא חוקיים לארגון טרור, ולהכניס לעזה חומרים לייצור מנהרות ורקטות.
ברקע, מעל הכול, עמדה שאלת המחיר: אסור לשחרר מחבלים. לכאורה, השאלה ראויה: כדי שישחרר את החטופים, האויב תובע לשחרר מחבלים. אם המחבלים האלה ימשיכו לרצוח, מובן מאליו שאסור לשחרר אותם. אך למעשה זוהי שאלה שטחית, שנועדה להפחיד. בזמן הזה של אלול, בדור הזה של הגיבורים, הגיע הזמן להתמודד איתה בכנות ובאומץ.
הטיעון הקבוע ש"אסור לשחרר מחבלים" הועלה נגדי כשטענתי שממשלת ישראל צריכה להפעיל לחץ על חמאס כדי שיוריד את מפלס דרישתו לשחרור מחבלים. "אתה צודק", אמר לי עיתונאי מפורסם, "אבל הממשלה שלנו פחדנית, ולכן לא תתמודד עם חמאס ולא תלחץ עליו, ותשחרר מחבלים". שוב, מסקנה הנובעת מחולשה מהותית.
בתקופת הקורונה, כשחמאס דרש מישראל לספק לו מנשמים ואז גם חיסונים, דרשנו שהתנאי לכך יהיה הבאתם של הדר ואורון לקבר ישראל. ממשלת ישראל העבירה לאויב מנשמים וחיסונים, ולא השיבה את חייליה משדה הקרב. כאן לא עלתה כלל שאלת שחרור מחבלים, ובכל זאת המדינה החליטה שלא משחררים את חטופיה, בתירוץ ש"אם נסרב תתחיל מלחמה".
האמת היא שממשלת ישראל משחררת מחבלים כל הזמן, מאות. בדרך כלל בימי שישי בשעה 14:00. כאלה שריצו את עונשם, ובכל זאת היה אפשר להחזיק בהם כדי ללחוץ על חמאס, וכאלה שלא סיימו לרצות את עונשם. ב־2022, לאחר מאבק ארוך, העביר לנו שב"ס מסמך המעיד כי מ־2014 ועד סוף 2021 שחררה ישראל כ־700 מחבלים, מתוכם 142 מזוהי חמאס שחזרו לעזה. בעבר, איילת שקד ונפתלי בנט הצהירו "לא משחררים מחבלים", ושחררו. היום השרים בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק זועקים "לא נשחרר מחבלים", ומחבלים משתחררים. גם אחרי שמיני עצרת.
תירוצים יש, ספינים יש, והמחבלים משתחררים. השרה סטרוק מתהדרת בכך שבשנת 2014, בזמן חטיפת שלושת הנערים, הביאה לכליאתם מחדש של מחבלים "משוחררי גלעד שליט". המעשה הזה הביא בין השאר לפריצת מבצע צוק איתן, שבמהלכו נהרגו שבעים חיילים וחמישה אזרחים, בהם דניאל טרגרמן בן הארבע. ללמדך שלפעמים השבת מחבלים לכלא איננה מונעת הרג חיילים ואזרחים. מי מהמחבלים שהשרה סטרוק החזירה לכלא עדיין שם?
אין בהלכה מצב דומה למצב שאני ומשפחתי היינו בו בעשור האחרון; אין בהלכה מצב דומה לזה שמדינת ישראל נמצאת בו בשנה האחרונה. אנו נדרשים לייצר היום את ההלכה ולעצב את דמות העם היהודי לעתיד. אסור שזה יקרה מתוך פחד מהאויב, חלילה שזה יהיה תוצר של קיבעון.
הקביעה ההלכתית נשענת על הנאמר במשנה, במסכת גיטין: "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם". ממנה המסקנה שאסור להיכנע לסחטנות של האויב מכל סוג שהוא. על אף הקביעה הפורמלית של "אין פודין", בראייה מפוקחת של הגלות, המקורות שלנו מלאים בהוכחות אמיצות של פעולה הפוכה. הרב יהושע הגר־לאו כתב על האומץ היהודי של פדיון שבויים בכל תנאי. הוא עיטר את ספרו בכותרת "הפדות והפאר", צמד המילים מהפיוט האהוב על בני הדר. ממנו הוא גזר את סיסמתו "עוז וענווה" ורקם אותה על רצועת רובהו. מי יגל עפר מעיניך, רבי יהושע? ראוי שבניך, נכדיך, ניניך ותלמידיך הרבים יחדשו את מה שכתב אביהם האמיץ.
אסתפק כאן בדוגמה אחת: מרבים להביא כמופת את התנהגותו של המהר"ם מרוטנברג שנתפס בידי מלך גרמניה רודולף הראשון בסוף המאה ה־13, והושם בשבי משום שעזב את גרמניה בניגוד לצו המלכותי. המלך ביקש סכום עצום לשחררו, אך המהר"ם סירב ומת בשבי. מה באמת קרה שם איננו יודעים. כהיסטוריון אני יכול לומר שמתוך הטקסטים שנכתבו מאוחר יותר עולים שני דברים: כלפי חוץ המהר"ם פרסם שאין לפדות אותו במחיר מופקע, בשעה שמשפחת תלמידו הרא"ש ואחרים ניהלו בסודיות מאבק עיקש לשחררו. כך מנהלים משא ומתן.
אולם דבר אחד בנוגע למהר"ם ברור: לאחר שמת בשביו, אדם ששמו אלכסנדר וימפן שילם סכום אדיר כדי לפדות את החלל ולהביאו לקבר ישראל. כל מי שמבקר בבית העלמין היהודי העתיק בוורמס, ששרד אפילו את השואה, יכול לקרוא בעברית את הכיתובים על מצבת המהר"ם ועל המצבה שלידו. אלכסנדר וימפן ידע את מה שמנהיגינו היום לא מעזים להעלות בדעתם: אם נכשלים במצוות פדיון שבויים, חייבים להביא את החלל לקבורה.
בתקופה חסרת ריבונות, של ייאוש מאומות העולם, "תיקון עולם" מכתיב התנהלות מפוחדת האומרת שיש לנטוש את השבויים, אם שחרורם עלול לגרום סכנה נוספת. אולם המושג "מפני תיקון העולם" צריך להידרש היום בדיוק בכיוון ההפוך; הוא מכתיב לפדות את השבויים, החיים והמתים. בגלות, הפחד והחשש נבעו מחוסר ריבונות, מחולשה מהותית, ובכל זאת התמודדו עם המצווה. היום מתכחשים לה. מצוות הבאת חלל לקבר ישראל ומצוות פדיון שבויים מהלכות אימים על המנהיגות. ממתי אנחנו פוחדים מהמצוות עד כדי כך שאנחנו מגבילים אותן בגבול התחתון של התעוזה? מצוות יישוב ארץ ישראל מפחידה לא פחות, ואנחנו משלמים עליה מחיר מלא. והנה, כאן מצוות ברורות מייצרות פחד קמאי.
עלינו להניח שכל מחבל שמשתחרר ינסה להמשיך לפגוע, לכן עלינו לנקוט באחת משתי דרכים: לחוקק עונש מוות, או לסמוך על מנגנוני הביטחון שלנו שיסכלו אירוע כזה. מדינת ישראל מסרבת לחוקק את האפשרות הראשונה, ונכשלת בשנייה. נדהמתי לראות חברי כנסת צועקים "מוות למחבלים" בפתח מחנה צבאי. אתם המחוקקים, תחוקקו! מנגנוני הסיכול שלנו נכשלו בשמחת תורה, מאז הם מתקנים. אצלם, סוף־סוף, הכישלון שלנו מול האויב מתורגם לתעוזה.
שר בממשלה אומר: אם נשחרר מחבלים כדי להציל חטופים חמאס יתחזק, ואני רוצה להציל תשעה מיליון, לכן לא נסכים לשחרר גם אם בכך אנו גוזרים את גורלם, כי ממילא נפלו לידי ה״נאצים האלה״. המשפט הזה נשמע מלא גבורה, למעשה הוא מלא בפחדנות. ״החטופים״ נחטפו באחריות הממשלה, ולכן הפקרתם היא פחדנות. להלך אימים על "תשעה מיליון" זו פחדנות. חוסר הבנה של תפקיד ההנהגה, של מושג הריבונות, של המצוות ביהדות. אסור להקריב את מי שבאחריותך.
החרבנו את הדרום ואפשרנו את כיבוש הצפון. מי שחושב שיוכל להגן על יהודה ושומרון כי איתו ארון הברית, שייזכר בעֵלי הזקן וביום שאיבד את שילה והמשכן, את עם ישראל הבורח, את בניו ואת ארון הברית, נפל ומת דרך השער. כדי לעצור את המבשר מלבוא עלינו בחודש אלול, כל אחד צריך לעשות חשבון נפש. אסור לנפש שתתבשם מניחוח מפעלי הגבורה של הלוחמות והלוחמים שנהרגו במלחמה האחרונה. הגיבורים לא נהרגו לשווא, הם נהרגו במלחמה כדי שאנחנו נמשיך בחיינו. זו הגבורה שלהם. חשבון הנפש שלנו צריך לברר לעומק איך לא מנענו את מותם של הגיבורים. מה לא עשיתי ומה עשיתי – זו גבורה שיש בה תקווה.
