מתקפת הביפרים השבוע על חיזבאללה, ובעקבותיה התפוצצויות של מכשירי קשר נוספים, יכולה להיכנס לשורה הראשונה של "מכות פתיחה" במלחמות בעולם. מתקפה זו לבטח עומדת בשורה אחת עם מבצע "משקל סגולי" להשמדת משגרי הרקטות ארוכות הטווח בפתיחת מלחמת לבנון השנייה ב־2006, ואפילו עם מבצע "מוקד" להשמדת חיל האוויר המצרי על הקרקע בפרוץ מלחמת ששת הימים.
המטרה העיקרית של מכות פתיחה היא להשיג אפקט של "הלם ואימה" בקרב האויב, ולפגוע פגיעה ניכרת ביכולותיו עוד לפני שהוא מפעיל אותן. ההבדל מפגיעות העבר הוא שמבצע "מתחת לחגורה" שמיוחס לישראל בכל העולם, ואפילו ארגון חיזבאללה עצמו מייחס אותו לישראל, לא לווה במתקפת קרקע או במתקפת אוויר מסיבית. בינתיים, הוא עומד בפני עצמו כמעט.
ובכל זאת, אפשר לראות בו מהלך שעשוי להוביל בסבירות לא קטנה בקרוב מאוד למלחמה כוללת עם חיזבאללה.
בהנחה שאת התקיפה המהממת אכן ביצעה ישראל, חשוב להזכיר את ההקשר שלה, שנכתב גם בטור זה כבר לפני שבוע תחת הכותרת "העיניים נשואות צפונה": היא קרתה לאחר שישראל החליטה החלטה רשמית להעביר את מרכז הכובד של המאמץ הצבאי מרצועת עזה לזירת הצפון, בפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר.
עד לדברים שאמר שר הביטחון יואב גלנט על העברת מרכז הכובד לצפון לפני כעשרה ימים, והחלטת הקבינט להוסיף ליעדי המלחמה הרשמיים את "החזרת תושבי הצפון לבתיהם בבטחה", הייתה זירת הצפון משנית ללחימה בעזה. היעד שהוגדר לצבא היה "הגנה התקפית" בלבד בגזרה הצפונית.
לשם שינוי, ישראל התכוונה הפעם להכרזתה על העברת מרכז הכובד, שלא כמו באין־ספור הכרזות רהב חלולות ואיומי סרק על חיזבאללה ומדינת לבנון קודם לכן. התוצאה היא שינוי יסודי במצב בצפון, שכבר קרה: התרחישים האפשריים להמשך העימות עם חיזבאללה צומצמו משלושה לשניים, והזירה כולה מגיעה לצומת הכרעה.
תזכורת: הלחימה בלבנון נפתחה ב־8 באוקטובר 2023, כמהלך של הציר האיראני, שנועד לגבות מחיר מישראל על המתקפה בעזה ולאלץ אותה לפצל את כוחותיה. פינויים של 60 אלף תושבים מ־43 יישובים למשך שנה כמעט עד כה הייתה בגדר "בונוס" מבחינת חיזבאללה ואיראן. מבחינת ישראל, זוהי מכה אסטרטגית ופגיעה חמורה בהתרעה.
עד השבוע, איראן הייתה המרוויחה הגדולה מן המציאות ההזויה שנוצרה בצפון ומ"משוואת האימה" שיצר נסראללה מול ישראל, משום שהיא כמעט שלא שילמה מחיר ישיר על "טבעת האש" שהיא הקיפה בה את ישראל ועל המציאות הבלתי נסבלת שיצרה אצלנו. לא עוד. המהלכים האחרונים הוכיחו כי ישראל נחושה הפעם לנתק את הקשר בין הלחימה בדרום למצב בצפון, אפילו במחיר לא פשוט שיגבה מלחמה כוללת עם חיזבאללה עמוק בעורף הישראלי. כך שהתרחיש של המשך חילופי המהלומות בין ישראל לחיזבאללה, מתחת לרף המלחמה הכוללת, יורד מהפרק כעת.
נותרו רק שתי אפשרויות: האחת – שחיזבאללה ואיראן ימצאו בקרוב מאוד סולם כלשהו לרדת מהעץ התמיר שהם טיפסו עליו, וכך תוקפנות חיזבאללה תיפסק בהסדר מדיני כלשהו (חזרה למימוש החלטה 1701 של מועצת הביטחון באו"ם מסיום מלחמת לבנון השנייה היא רק אחת מהאפשרויות). האפשרות האחרת היא שנגלוש מהר מאוד למלחמה הכוללת, שהצדדים ניסו עד כה להימנע ממנה. בסוף השבוע הזה, האפשרות למלחמת לבנון השלישית נראית מוחשית יותר מ"הסדרה" כלשהי, אבל ההתפתחויות דינמיות מאוד, ועשויות להשתנות במהירות. בכל מקרה, הסטטוס־קוו נגמר.
במקרה של הידרדרות מהירה עד כדי מלחמה, ישראל תצטרך לקבל החלטה אסטרטגית אם להמשיך לתקוף את חיזבאללה בלבד – או לגבות מחיר גם מסמלים ונכסים של מדינת לבנון כולה, כמו תחנות כוח, נמלים וגשרים בכל המדינה. בצמרת המטה הכללי, ככל הידוע, יש בעניין הזה דעות לכאן ולכאן.
בכל מקרה, חשוב שלא להיכנס לאופוריה אחרי "מתחת לחגורה" ולהכיר במציאות כפי שהיא: לחיזבאללה ולציר האיראני כולו יש עדיין יכולות חסרות תקדים לפגוע בישראל, ומערכי ההגנה אינם מספקים הגנה מלאה. המחיר שנשלם בעורף הישראלי עלול להיות כבד. לחיזבאללה יש יכולת גבוהה לפגוע גם בצה"ל, באמצעות כטב"מי נפץ, טילי נ"ט ארוכי טווח ומדויקים מאוד ואמצעים קטלניים נוספים. ראינו את זה גם במתקפות שכבר קרו מאז "מתחת לחגורה", והסבו אבדות ביום חמישי.
איראן בתוך בור
בסוף השבוע הזה נראה שההחלטה לאן יתגלגלו הדברים אחרי "מתחת לחגורה" תלויה בעיקר בתגובת חיזבאללה, אך למעשה איראן היא שתחליט.
כאן המקום להזכיר כי השלטון בטהרן זעם על מזכ"ל חיזבאללה שיזם על דעת עצמו את חטיפת החיילים הישראלים שהביאה לפרוץ מלחמת לבנון השנייה לפני 18 שנה (חסן נסראללה לא צפה את התגובה הישראלית הקשה). האיראנים בנו את כוחו של חיזבאללה כאיום העיקרי על ישראל אם יותקפו מתקני הגרעין שלהם, ולא רצו "לבזבז" את הקלף על פחות מכך. השיקול הזה עודו רלוונטי מבחינתם ואפילו ביתר שאת בימים אלה, שבהם הם מאיצים את ייצור המרכיבים לפצצת גרעין ראשונה.
אחרי לבנון השנייה שללה איראן מנסראללה את היכולת לקבל החלטות עצמאיות הרות גורל בלחימה עם ישראל, ולמעשה הצמידה לו "חונך". לכן ההחלטה כיצד להגיב תתקבל בקרוב מאוד בטהרן, ולא בביירות.
אבל איראן עצמה כבר נמצאת בתוך "בור אסטרטגי". היא עדיין לא הגיבה על החיסול של ראש הלשכה המדינית של חמאס איסמעיל הנייה בלב טהרן, וההנהגה החדשה שלה מחממת את הכיסא לאחר מותו של הנשיא לשעבר איברהים ראיסי בהתרסקות מסוק, שמפרסום פרטים חדשים על נסיבותיו נראה פחות ופחות כתאונה תמימה.
הנשיא החדש שרק נבחר, מסעוד פזשכיאן, נחשב רפורמיסט, ואילו המציאות הייתה מאפשרת לו, הוא היה פותח ב"מתקפת חיוכים" מחודשת ומוביל להסכם גרעין מחודש עם המעצמות, הסכם שיותיר את איראן כ"פסע" מהפצצה הראשונה שלה, אבל לא מעבר לכך. אבל המציאות אינה משחקת לטובת איראן. מכה אחרי מכה. שתי האפשרויות שניצבות לפניה כעת – להבליג או להגיב ולהסתכן במלחמה כוללת ובערעור ניכר על יציבות משטר האייתוללות – הן גרועות מאוד.
למזלו של פזשכיאן, המנהיג הרוחני, עלי חמינאי בן ה־85 הוא שמחליט באיראן באמת. כאב הראש הוא שלו. ולמרות כל הישגי המודיעין שישראל הוכיחה בתקופה האחרונה, מובן שאין לדעת מה עובר בתוך מוחו. ההחלטה שיקבל תשפיע רבות על מה שקורה אצלנו.
ישראל "על הקצה"
גם מהזווית הישראלית לא חסרות צרות, וכל האפשרויות אינן מלבבות. האבדות הנמשכות בלחימה ברצועת עזה ממחישות כי ישראל נמצאת בנקודה שבה המחיר היומי של הלחימה שם כבר גבוה יותר מכל הישג טקטי. בזירה הזאת, האיום הקשה ביותר כעת על הכוחות הוא מלכוד של אלפי חצרות ובתים, כמו הבית הממולכד שהתפוצץ השבוע, ובו נהרגו שלושה לוחמי גולני ופרמדיקית בשכונת תל א־סולטאן ברפיח.
כידוע, מבחינה אסטרטגית נבנה צה"ל למלחמות קצרות, והוא מתנהל "על הקצה" כבר תקופה בלתי נתפסת באורכה. ברור שצה"ל לא היה יכול להמשיך בלחימה בלי אספקת החימוש מארה"ב ומכמה בנות ברית נוספות, למרות העיצומים ההולכים ומתרבים עלינו, וברור עוד יותר שישראל לא תוכל לנהל את המלחמה בחיזבאללה, שעלולה להתפתח למערכה אזורית מלאה, כולל איראן, בלי גיבוי מלא של ארצות הברית. זהו לבטח שיקול שמקבלי ההחלטות מביאים בחשבון, והוא נידון בשיחות בדרגים הגבוהים ביותר בין ישראל לארצות הברית, למרות הזעם האמריקני על כמה משרי הממשלה ואי שביעות הרצון של וושינגטון מהאפשרות ששר הביטחון יואב גלנט יודח וגדעון סער ימונה תחתיו.
מפקד ששוחחתי עימו השבוע תיאר בפניי את השחיקה של צה"ל גם בהיבט הפחות מדובר של כוח אדם: "חוץ מהשחיקה המדוברת במערך המילואים יש פגיעה גם במערך ההכשרות – שכן אחרי שנה של לחימה יש כבר מפקדים שכל ההכשרות שלהם – מהטירונות ועד לקצונה – נעשו בעת הלחימה, ובאופן מקוצר.
"בהכשרה הפיזית, המנטלית ואף המקצועית של כל לוחם ומפקד יש חשיבות לזמן. וכשאתה מקצר את ההכשרות עוד ועוד, יהיה לזה מחיר.
"יתרה מזו, האתגר הקשה ביותר הוא העומס הבלתי נסבל על מפקדים שנמצאים בלב הלחימה בלי חופשות כמעט, חודשים על חודשים. חייבים לקצר להם את הקדנציות ולהחליף אותם לפני שיתמוטטו, אבל בצה"ל יש מחסור במפקדים בדרגי השדה, גם בגלל מספר הנפגעים הרב. לא פשוט למלא את השורות במפקדי שטח יש מאין".
ולסיום הטור על השבוע הזה, שוב נקודת אור: מבצע "מתחת לחגורה" המזהיר מלווה גם במהלך תודעתי חסר תקדים, שנועד להגביר את המבוכה בצד המותקף ולהשיב לישראל חלק מן ההרתעה והיוקרה בעיני מדינות ערב הסוניות והעולם כולו, וכמובן גם את הגאווה הלאומית והתקווה שאפשר לשנות את המצב מן היסוד.
יש להניח כי המהלכים של "זירת התודעה" יפורסמו בבוא העת במאמרים נפרדים מפרי עטיהם של כותבים שונים. בינתיים, זה עדיין לא העיקר.
