משלל ההתבטאויות המקוממות במאמרו של ידידי ד"ר שמואל ברקוביץ' שהתפרסם כאן בשבוע שעבר, שמטה את לסתי יותר מכול טענתו ש"העלמת העין המשטרתית מהתפילות ומהפרת הסטטוס־קוו בהר הבית היא לא רק הפרה מסוכנת ובוטה של חובת המשטרה לשמור על ביטחון הציבור ועל הסדר הציבורי, אלא גם של חובתה להימנע מאכיפה בררנית".
מה הקשר לאכיפה בררנית? ברקוביץ' מסביר ש"אם עשרות שנים המשטרה אוסרת על תפילת יהודים בהר הבית ומעמידה לדין פלילי יהודים שהפרו את האיסור הזה, מדוע הפעם היא לא דאגה לאכוף את האיסור הזה גם על השר איתמר בן־גביר ולא העמידה לדין איש מבין מאות היהודים שהפרו אותו?"
הבנתם? בנוגע להר הבית, ממלכת האפליה הגזענית, המקום שמוסלמים נכנסים אליו דרך תשעה שערים ביום ובלילה בעוד האחרים מורשים להיכנס דרך שער אחד ויחיד במספר שעות מצומצם, המקום שבו למוסלמים מותר לשחק כדורגל או להפגין בעד חמאס אבל ליהודים דתיים אסור אפילו להתפצל מהקבוצה או להניף דגל ישראל – ברקוביץ' מזהה אכיפה בררנית דווקא בכך שיהודים אינם נעצרים כשהם משתחווים, שהרי לאורך עשורים יהודים כן נעצרו בשל כך.
זה כמו לתקוף את משטרת אלבמה על שאיננה עוצרת שחורים היושבים בקדמת האוטובוס, שהרי היא עצרה בעבר בהקשר הזה את רוזה פארקס. גם זו אכיפה בררנית. הגמל אינו רואה את דבשתו והגזען אינו מבחין בגזענותו.
ברקוביץ' אינו היחיד שבכסות של מומחה ניטרלי מבקש לדכא מאבק דמוקרטי של אזרחים טובים למען זכויות היסוד שלהם. שניים נוספים כתבו במקור ראשון בשבוע שעבר באותו הסגנון. אחד מהם הוא עמיר רפפורט, שהזהיר: "בשב"כ יודעים כי שינוי הסטטוס־קוו בהר הוא הניצוץ שיכול… לעורר נגדנו גם את המדיניות הסוניות… בכירים באיחוד האמירויות… תומכים בנו בכל לב, ומשתוקקים שנשמיד את חמאס, עד שעולה החשש שלהם שישראל תשנה את המצב בהר. במקרה כזה, ינתקו מיד את היחסים איתנו".
כבוד האמירויות במקומו מונח, והסכמי אברהם הם עניין משמח ורצוי, אבל לא יעלה על הדעת שנמכור את נשמתנו בשבילם. למיטב זיכרוני, במשך שנות אלפיים התפללנו לעלות להר הבית, לא לבורג' חליפה. אם ינתקו איתנו את היחסים בגלל מימוש זכויות יסוד דמוקרטיות של יהודים בלב בירת ישראל זה יהיה עניין מצער, שאינו באחריות ישראל.
גם יאיר שלג כתב כאן נגד "פרדוקס ההשתחוויה בהר הבית", וטען שזהו "מנהג חדש שנולד בקרב העולים להר הבית". כנראה לא זכר אינספור פסוקי תנ"ך שמדברים בדיוק על זה. למשל "ובאו האובדים בארץ אשור… והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים", "והיה מדי חודש בחודשו… יבוא כל בשר להשתחוות לפניי" ו"רוממו ה' א־לוהינו והשתחוו להר קודשו".
שלג טען ש"המשתחווים מתעלמים מהפרדוקס האדיר הנמצא בלב מעשיהם: מכיוון שהמקדש מסמל את הקודש העליון, מקורותינו אומרים בבירור שהוא לא יוכל לבוא מתוך עימות אלים אלא מתוך שלום ורוגע".
מעניין אם שלג היה משמיע את הדרישה המתחסדת הזו באוזני החשמונאים. הרי קרבות מתתיהו ובניו לא היו מתקיימים לו הייתה מתקבלת תביעתו של שלג שחידוש הפולחן היהודי בהר לא יבוא "מתוך עימות אלים". לוּ היו מקשיבים לשלג, המכבים היו מניחים למנלאוס לטמא את המקדש ובלבד שעבודתו לא תחודש מתוך מלחמה.
בעבר (5.4.2015) "הזהיר" שלג בבמה הזאת מסכנת ההידמות של פעילי הר הבית לדאעש, בעקבות תרגול קורבן פסח שכנראה הזכיר לו את מעשי ארגון הרצח. ואולי לא כלפינו ראוי לטעון אלא כלפי הטוען עצמו. מי שפולחן דתי ותביעה לזכויות אדם מזכירים לו מחוללי זוועות נגד האנושות, ראוי שיוודא שלא עבר לצד של הרעים.
אם היה מדובר רק בהוגי דעות ופרשנים כאלו ואחרים החרשתי, אבל נראה שהמדינה בכבודה ובעצמה נוטה ליישר קו עם תפיסת ברקוביץ'־שלג־רפפורט. בתגובה לעתירה לבג"ץ שהגיש עו"ד אביעד ויסולי בשם מנכ"ל תנועת בידינו תום ניסני, הדורשת מהשר בן־גביר לממש את סמכותו ולהפסיק את השימוש בצווי הרחקה מנהליים נגד יהודים שמתפללים בהר הבית, כתבו בחודש שעבר נציגי הפרקליטות שלבן־גביר אין סמכות להפסיק את אפליית היהודים לרעה בהר הבית: "עיון במכתב ששלחו העותרים… מלמד כי השר התבקש במסגרתו להורות למשטרה: 1. הארכת שעות פתיחת הר הבית ליהודים. 2. תפילות מלאות במניין בהר הבית. 3. כניסת יהודים להר הבית כל ימות השבוע. 4. ביטול איסור הכנסת תשמישי קדושה. 5. קביעת מקום לבית כנסת בהר הבית. 6. הפסקת משטר הקבוצות בליווי משטרתי. 7. כניסה ליהודים מכל שערי הר הבית. 8. ביטול סגירת הר הבית ליהודים בחגים המוסלמים. 9. בידוק זהה לבני כל הדתות. 10 . הפסקת הרחקות יהודים.
"רשימת הדרישות אינה עולה בקנה אחד עם היקף הסמכות המוקנית לשר לביטחון לאומי. בהתחשב ברגישותו הציבורית והמדינית של הר הבית, שינוי מדיניות ביחס להר ובפרט שינוי חד כמו זה שמבקשים העותרים במכתבם נתון לסמכות הממשלה או לכל הפחות של דרג מדיני רחב שיידרש לעניין".
נציגי הפרקליטות הוסיפו שהחוק הקיים "אינו מסמיך את השר לביטחון לאומי לתת למשטרה הנחיות החורגות ממדיניות הממשלה מזה עשרות שנים". למה בעצם? בג"ץ כבר ידע לבטל חוקים מפורשים והכריע שביכולתו לבטל אפילו חוקי יסוד, אז מה זו מבחינתו המדיניות בהר הבית, שמעולם לא נקבעה בשום חוק וגם לא בהחלטת ממשלה, ונוגדת את יסודות הדמוקרטיה?
נציגי המדינה ציטטו את תשובת השר בן־גביר לפנייתם שעקרונותיו הם "שמירה על חופש הפולחן לכלל הדתות, חיזוק המשילות בהר הבית, מתן זכויות יסוד ומניעת אפליה וגזענות בהר". ועל כך הם כותבים בתגובה שאין בסמכות השר למנוע אפליה וגזענות בהר. לתפיסתם ראוי שהשר הנכבד לא יתפרע חלילה עם השאיפה המופרזת שלו למתן שוויון זכויות ליהודים: "מסמך זה כאמור פורסם מטעם השר, ולא אומץ או אושר בידי ממשלת ישראל. ממשלת ישראל היא שקובעת את המדיניות בהר הבית וזו מיושמת בידי המשטרה. האמור במסמך… כפוף למדיניות ממשלת ישראל בכל הנוגע להר הבית והוא אינו יכול לשנות במישרין או בעקיפין מדיניות זו".
עו"ד ויסולי דרש בתגובה מנציגי המדינה לצרף לתשובתם את מסמך מדיניות הממשלה בעניין ההר. זו עקיצה. שני הצדדים יודעים היטב שאין ולא היה מסמך כזה. הממשלה מעולם לא העלתה על הכתב את מדיניותה בהר הבית, כי היא מתביישת בה. אבל גם אילו היה מסמך כזה – בג"ץ הרי ידע לבטל החלטות מפורשות מזו, ופחות גזעניות מזו.
כך או אחרת, נראה שהרכבת כבר יצאה לדרך. לקול צווחות מחאה, יהודים מוסיפים להשתחוות ולהתפלל בהר זה יותר מחודש. מהעבר המתנגד של המתרס ניצבים ראש הממשלה, ראש שב"כ, שר הביטחון, הרמטכ"ל, רוב הממשלה והכנסת וקהל גדול של בוגרי מערכות הביטחון, ולצידם ממשלות ארה"ב, בריטניה, גרמניה, צרפת, טורקיה, ירדן, מצרים והרשות הפלסטינית. מהעבר השני נמצא השר בן־גביר ועמו כ־150 יהודים בממוצע שעולים להר מדי יום בשעות הפתיחה המצומצמות ומתמידים בהשתחוויה ובתפילה, לעיניהם הכלות של כל המתנגדים. את המערכה הראשונה אפשר לסכם בכך שהמעטים שוב ניצחו את הרבים.
