ישראלי ממוצע שיוזמן לסיור בחווה חקלאית של בדואים בנגב, יתכונן מן הסתם למפגש עם גמלים, כבשים, אוהלים וצמחים, ללא מערכת מסודרת של מים. החווה החקלאית של פרויקט ואדי עתיר, ליד היישוב חורה, מנפצת את הדעות הקדומות הללו ומספרת סיפור של מפגש מרתק בין מסורת לקדמה. במכון החליבה של ואדי עתיר, מהמתקדמים בארץ, חולבים תוך שש דקות בלבד 48 עיזים, בלי להכאיב להן. המחלבה מייצרת גבינות, יוגורטים וחלב עיזים באמצעים טכנולוגיים מתקדמים. בעתיד יפעלו בחווה מתקנים של אנרגיה סולרית, אתר קומפוסט ומערכת של ביו־גז שבה יופק גז מחומרים אורגניים.
הפרויקט של ואדי עתיר נולד במוחו של ד"ר מיכאל בן־אלי, ישראלי שחי כבר שנים רבות בארה"ב. בן־אלי הקים בניו־יורק את 'המעבדה הבינלאומית לקיימות', שמטרתה לפתח כלכלה המבוססת על תהליכים אקולוגיים. במהלך ביקור בישראל לפני כעשור, סייר בן־אלי בדרום הארץ ונפגש עם האוכלוסייה הבדואית. אורח החיים המסורתי ההולך ונכחד של הבדואים, הוליד במוחו את הרעיון להקים חווה חקלאית שתהיה מבוססת על תכנון בר־קיימא ותשלב עקרונות של קהילה, סביבה וטכנולוגיה. השותף שמצא בן־אלי במגזר הבדואי היה מוחמד א־נבארי, ראש מועצת חורה. בהמשך נרתמו לפרויקט גם אוניברסיטת בן־גוריון, הקרן הקיימת לישראל, משרד החקלאות ומשרדי ממשלה נוספים.
הרעיון המרכזי של חוות ואדי עתיר הוא למנף את הידע, הערכים והשאיפות הבדואיות המסורתיות באמצעות טכנולוגיות מתקדמות וירוקות. החווה מתמקדת בשלושה תחומי חקלאות מרכזיים: גידול עדרי צאן לפיתוח מוצרי חלב, גידול צמחי מרפא לפיתוח תרופות ומוצרי קוסמטיקה, וגידול זני ירקות מסורתיים האופייניים למדבר ושימורם.
אבל לפרויקט של ואדי עתיר יש גם היבטים קהילתיים חשובים. 33 עובדים מועסקים בחווה, וכדי לא ליצור זיקה חזקה למשפחה או לשבט מסוימים במגזר, כל אחד מהעובדים מגיע ממשפחה בדואית אחרת. נוסף על כך, מחצית מהעובדים הם נשים, ובהן גם מנהלת הכספים נאהד אבו־שארב והמנכ"לית לינה אל־עטאונה. הסיפור של אל־עטאונה שובר סטריאוטיפים בעצמו. היא רווקה בת 29 שמתגוררת ביישוב חורה הסמוך. סבא שלה היה מראשוני חורה, והראשון ביישוב ששלח את ילדיו לאקדמיה. אל־עטאונה סיימה את לימודיה במגמת טכנולוגיה ומחשבים בתיכון רבין בחורה, ואז בחרה ללמוד הנדסת כימיה במכללת סמי שמעון. "במשפחה אמרו לי תמיד תלמדי מה שאת רוצה, ואני אחת שמחפשת אתגרים קשים, אז בחרתי בכימיה", היא מספרת. בתואר השני בחרה ללמוד הנדסת תעשייה וניהול, ואחרי שסיימה אותו בהצטיינות, רגע לפני תחילת הדוקטורט, נקלטה לעבוד בוואדי עתיר כמנהלת ארגון. אחרי שנתיים שבהן ניהלה את המחלבה ואת פיתוח המשאבים, ניגשה למכרז על ניהול הפרויקט כולו, ולפני שבעה חודשים נבחרה לתפקיד.
"הנשים באוכלוסייה הבדואית לא באות מספיק לידי ביטוי", אומרת לינה. "הן משכילות, אקדמאיות, אבל לא רואים אותן מספיק בתעשייה. בעבר הן היו עמוד השדרה של המשפחה, גידלו את האוכל והכינו את המוצרים בעצמן. מודרניזציה ייתרה את הצורך בהרבה מהתפקידים שלהן, ומעמדן ירד. אחת המטרות שלנו כאן היא להחזיר אותן למרכז העניינים, ולהביא את העוצמות שלהן לידי ביטוי".
אל־עטאונה מדברת על חמישה ממדים מרכזיים שעומדים בבסיס הפרויקט של ואדי עתיר. ממד כלכלי, של יצירת מקומות עבודה ועידוד יזמות; ממד חברתי של שיתוף בין שבטים ומגדרים; ממד הומני, המתבטא באופן שבו מטפלים בבעלי החיים ובצמחים; ממד של קיימות, שמתבטא בניצול מקסימלי של משאבי הטבע; וממד תרבותי, של שימור הערכים הייחודים למגזר הבדואי.
מהשיחה המשרדית עם אל־עטאונה אני יוצא לסיור בחווה בהדרכת חאלד אבו־סיאם, רכז התיירות של הפרויקט. אבו־סיאם גדל בירדן, ולמד שם חקלאות. לפני כעשרים שנה היגר לישראל ונשא אישה מלקיה. אנחנו מתחילים במיזם השבחת הקרקע ושיקום המערך האקולוגי. אנשי החווה אימצו כאן שיטה מוכרת המכונה 'לימן' – סכרי עפר הלוכדים את מי השיטפונות. בתוך כל לימן נזרעים ירקות ונשתלים עצים, וכך גם באזור מדברי צחיח אפשר לראות פתאום מגוון גדול של צמחים ובעלי חיים, כולל ברווז שהתנחל באחד הלימנים. משם אנחנו ממשיכים לדיר של החווה, הכולל 500 עיזים וכבשים. לצידו פועל מכון החליבה המתקדם, ולידם המחלבה שמייצרת כדורי לבּנה מחלב עיזים ומוצרים נוספים. בהמשך אנו מבקרים במיזם צמחי המרפא המדבריים, שאבו־סיאם מכנה 'בית המרקחת של הבדואים'. הצמחים מושקים כאן במעט מים, מה שגורם להם להעמיק שורשים אל תוך האדמה. אבו־סיאם ממולל בידיו עלי לימונית ומרווה, ומדגים בהתלהבות את כמות השמן הגדולה שהעלים מפיקים.
ליד הדיר ושטח צמחי המרפא יוקם בקרוב אתר של אנרגיה סולרית, שבאמצעות אנרגיית שמש, אנרגיית רוח ואנרגיה תת־קרקעית יספק חשמל לכל המתחם. מלבד זאת יש בחווה אתר קומפוסט בשלבי תפעול, ומתוכננת מערכת לייצור גז מפסולת של בעלי חיים.
ויש גם היבט תיירותי. לצד כל המיזמים החקלאיים פועל מרכז מבקרים שבו אפשר לשמוע הרצאות על החווה, לצאת לסיור לימודי, ולטעום ולרכוש מתוצרת המקום. כ־800 איש מבקרים מדי חודש בואדי עתיר, חלק ניכר מהם מורכב מקבוצות של תלמידים מהמגזר הבדואי שמגיעים לשיעורי אקולוגיה וחקלאות בחווה שהוכרה על ידי משרד החינוך גם כבית ספר חקלאי.
ההרצאות למבקרים, מספרת אל־עטאונה, לא עוסקות רק בחווה אלא במגזר הבדואי בכלל, ועל הדרך מנפצות לא מעט דעות קדומות. "אני נפגשת כאן עם הרבה ישראלים שחושבים שכל הבדואים גרים עדיין באוהלים. כל הידע שלהם על המגזר הוא רק מהתקשורת, ולצערי, הכתבות על הבדואים הן בדרך כלל לא חיוביות. הם מגיעים לכאן, פוגשים נשים משכילות, רואים איך אפשר לשלב מסורת עתיקה עם טכנולוגיה מתקדמת וירוקה, ומשנים את התפיסה שלהם על החברה הבדואית". 
