אתם שומעים אותם לא מעט. הם מופיעים באולפני הטלוויזיה, מדברים ברדיו או כותבים בעיתונים וברשתות. והם אומרים דברי טעם. ללא ספק. טענות שקשה לא להסכים איתן. דברים שמיועדים בדיוק לאוזניים שלכם. חלקם פוליטיקאים בהווה או בעבר, אחרים פרשנים או אנשי רשתות. אתם זוכרים אותם בתור אנשי שמאל־מרכז, או לכל היותר ימין רך, אבל הם תוקפים מימין. אפשר לקרוא להם "הימנים החדשים".
הימנים החדשים יגידו שישראל צריכה להיות אגרסיבית יותר כלפי חמאס בדרום או מול חיזבאללה בצפון, ושהיא לא יכולה להתעלם מראש הנחש האיראני. שלא ייתכן שעוד מעט נציין שנה לפרוץ המלחמה, ותושבי הצפון וחלק מתושבי הדרום עדיין לא יכולים לחזור לבתיהם. גולים בארצם. הם ימנים עד כדי כך שדקות אחרי פיצוצי הביפרים בלבנון – עוד לפני שכל הפרטים התבררו, ובטח לפני פיצוצי מכשירי הקשר – הם כבר ידעו להגיד שיש כאן החמצה היסטורית. ישראל עושה טקטיקה של פעילות מקומית; הם חושבים ומדברים אסטרטגיה.
צריך להודות, יש לא מעט צדק בדבריהם. יש מקום לבקר את ניהול המלחמה הישראלי, וכשהביקורת מגיעה מימין – מאתגרת את התפיסה השלטת ודורשת יד תקיפה יותר – זה בהחלט מבורך. ובכל זאת, כמה נקודות חשודות עלולות להעיד שהדיבורים הללו מבטאים בעיקר התיישרות עם רוח הלוחמנות המבורכת שעוברת על רוב עם ישראל. ייתכן שחלק מהדוברים מאמצים אופנה לרגע, וברגע שהיא תשתנה או שיופעלו לחצים, הם יזרמו בקלות חזרה לזמירותיהם הישנות.
אצל חלקם זה שקוף ובהיר. הם ידברו בתוקף, למשל, על הצורך לפגוע בחיזבאללה, ובמקביל יציעו כניעה לעסקת הדמים של חמאס. יסבירו ש"תמיד אפשר לחזור לפילדלפי", וש"אם חמאס רק יעזו לעשות משהו – וואי וואי מה נעשה להם". כן, בוודאי. ממחר דיאטה.
אצל אחרים זה מורכב יותר. האמירות שלהם נשמעות ימניות לגמרי, ורק בניואנסים אפשר למצוא רמזים בעייתיים. לדגומה, הביקורת שלהם תתמקד בעיקר בתפקוד הממשלה, בדגש על העומד בראשה. הם ייזהרו בכבודם של הרמטכ"ל, ראש השב"כ ובכירי מערכת הביטחון, ויעדיפו להטיח מילים קשות בנתניהו לבדו. את השבחים ייתנו לצה"ל, את הביקורות ימקדו בראש הממשלה. הוא הגורם לכל מה שרע, הוא זה שחייב ללכת, הוא הראש – הוא אשם. על גלנט, כמובן, תשמעו מהם פחות ביקורת. אגב, גם על היועמ"שית או על בית המשפט העליון תתקשו להוציא מהם מילה רעה.
מאפיין נוסף של "הימנים החדשים" הוא הסלידה מממשלת הימין ומהציונות הדתית ועוצמה יהודית. הם רוצים מדיניות ימין אבל מעדיפים ממשלת שמאל. לא משנה להם שבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר הם שמחשקים את נתניהו מימין; מבחינתם הם מוקצים. אפילו ברמת הפרטים לא תשמעו מהם מילה טובה על המהלך של בן־גביר להקלה בהשגת רישיון לנשק אישי, או על כך שבזכותו הוחמר היחס למחבלים הכלואים בישראל. הם לא יפרגנו לסמוטריץ' על כך שעמד איתן מול ההסתדרות וארגון המורים. לא יספרו על הפעילות הענפה של השרה אורית סטרוק והשר יצחק וסרלאוף לטובת אנשי הדרום והצפון. לחברי מפלגות הימין הם לעולם לא יחמיאו, גם לא עם הפתיח המתנצל: "אני חלוק עליו באלף דברים, אבל…"
חשוב להם מה יגידו עליהם בידיעות אחרונות, ברשת ב' ובערוץ 12. שם הם יתראיינו, אליהם הם יתייחסו בכבוד. עיתונאי הימין של ערוץ 14, לעומת זאת, יזכו אצלם ליחס של "מכונת הרעל".
וכשמחברים את הקווים בין הנקודות הללו, לצד כמה אחרות, מתקבלת התמונה המלאה. נראה שנקודת הייחוס של "הימנים החדשים" נמצאת עדיין באותו מקום – במרכז־שמאל. הפקידות, מערכת הביטחון, מערכת המשפט, מפלגות המרכז וערוצי המיינסטרים של פעם – הגווארדיה הישנה היא הקבוצה החברתית שהם מרגישים צורך לתת לה דין וחשבון. בליבם פנימה זהו מחנה "הטובים", וגם הם כמובן משתייכים אליו.
אחרי הכול, הימנים החדשים מבטאים תופעה בריאה. יש מי שקורא לזה "התפכחות", אבל אפשר פשוט לומר שרוח הלאומיות חזרה לנשוב בעוצמה כמעט בכל חלקי עם ישראל. הרוח הזו, בעזרת ה', תמשיך להתחזק ולהתפשט. אבל כדי שהיא תוביל למקומות הנכונים, מומלץ להיות קשובים, לשים לב לפרטים, ולבחון טוב טוב מי מושכים אותה קדימה ומי סתם רוכבים על הרוח.
