יואב גלנט, שר הביטחון ה־21 של ישראל, נושא באחריות כבדה למחדל טבח שמחת תורה. לכן הוא היה אמור לפרוש מזמן, או להיות מודח בידי הציבור הישראלי יחד עם ראש הממשלה נתניהו ועם כל הצמרת הביטחונית. מי שמחדל איום כל כך התחולל במשמרת שלו אינו יכול לחמוק מאחריותו, ו"אחריות" אינה מילה ריקה. אחריות משמעה נשיאה בתוצאות, ותשלום מחיר אישי ממשי.
נתניהו נקלע בחודשים האחרונים לסבך פוליטי בלתי ניתן להתרה כמעט. שלוש בעיות מרכזיות מאיימות על שלמות הקואליציה שלו: גיוס החרדים, העימות בין ש"ס לבן־גביר, והמדיניות העצמאית שמנהל בן־גביר בחסות התלות של נתניהו במפלגתו. פלונטר הגיוס החל בזירה המשפטית, אך עד מהרה הפך לסוגיה פוליטית. המפלגות החרדיות, שהאמינו שבכהונה הזאת תתגשמנה כל משאלותיהן, גילו עד מהרה שהמצב בשטח הפוך בדיוק. הוצאת צווי גיוס לאלפי תלמידי ישיבה חרדים, קיצוץ דרמטי בתקציב הישיבות ובלימת אפיקי סיוע נוספים לאברכים החרדים הם רק חלק מהמכות שספג המגזר בחודשים האחרונים, לפחות מנקודת מבטו. מנגד, חברי הכנסת החרדים מתקשים להציג ולו הישג אחד לבוחריהם. לתפיסתם, מי שעומד בינם ובין חקיקה מזורזת של חוק (אי) גיוס חדש הוא בראש ובראשונה שר הביטחון.
התעקשות גלנט לא לאפשר חקיקת פטור גורף דה־פקטו, כפי שציפו החרדים (וכפי שהוא עצמו היה מוכן לאפשר עד פרוץ המלחמה), היא לדעתם הסיבה המרכזית לעיכובים בחקיקת החוק. הקשיים שמערים גלנט הם שהביאו את הייעוץ המשפטי לממשלה לתקוע מקלות בגלגלי החקיקה, והם גם שמעכבים, להבנתם, קידום מהיר של החקיקה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. כתוצאה מהיעדר שיתוף הפעולה של הדרג המקצועי במשרד הביטחון עם מהלכי החקיקה, הכריזה היועצת המשפטית לממשלה שחלה "מניעה משפטית" להמשך קידומם.
לצד התסבוכת הזאת, ראש הממשלה נדרש להתמודד בשתי חזיתות עם השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר: מלחמותיו עם דרעי, שנכון לסוף המושב הקודם תקעו נתח ניכר מהחקיקה הקואליציונית, והתעקשותו לנהל מדיניות מדינית־ביטחונית עצמאית, ולא לסור בנושאים הללו למשמעתו של ראש הממשלה. את שתי הבעיות התקשה נתניהו לפתור מטעם אחד פשוט: הקואליציה שלו תלויה באצבעותיהם של נציגי סיעת עוצמה יהודית. ברצותו של בן־גביר תעמוד ממשלת נתניהו על מכונה, וברצותו תיפול. נתניהו מתאמץ מאוד לשנות את המצב הזה.
פתרון הקסם למלכוד הפוליטי נמצא לנתניהו בצירופה של סיעת הימין הממלכתי לקואליציה, ומינוי יושב הראש שלה, גדעון סער, לשר הביטחון במקומו של גלנט. כך, מקווה ראש הממשלה, ייפתרו בעיותיו הפוליטיות באחת. כניסתו של סער תלווה בהסכמות מול המפלגות החרדיות על חוק (אי) גיוס שינוסח כך שגם סער וגם גפני, גולדקנופף, דרעי ורבניהם יוכלו לחיות איתו בשלום. הקואליציה מצידה לא תהיה תלויה בגחמותיו של השר לביטחון לאומי. עוצר החקיקה יוסר. אולי נתניהו גם יצליח להכריח את השר הסורר לסור למשמעתו. כל זה באבחת מהלך פוליטי אחד, שהמכשול היחיד לו הוא גלנט.
הפתרון שנמצא לבעיה הוא תליית כל מחדלי השנה בגלנט האיש, כאילו אחריותו להם גוברת על אחריותם של ראש הממשלה, הרמטכ"ל ובכירים נוספים. המהלך הזה מתבשל כבר שבועות, והשבוע כמעט הגיע לשיא הציני שלו, עד שנבלם זמנית על רקע מבצע הביפרים בלבנון. האם העיכוב הזמני יהפוך לקבוע וגלנט יישאר בתפקיד? בקרוב נדע. בכל מקרה חובה לזכור את האמת בנוגע לאחריות למחדלים, ולא ללכת שבי אחרי מניפולציות פוליטיות ותקשורתיות. את גלנט צריך להחליף, אך יש לעשות זאת לצד שינוי רחב יותר, ובעיקר מהסיבות הנכונות.
מילואים על הקצה
השבוע גויסתי שוב. מיום שהצטרפתי למערך המילואים של מדינת ישראל, לפני יותר מעשרים שנה, ועד היום, זומנתי למילואים עשרות פעמים, לפעמים רק ליום־יומיים, לעיתים לשבוע ומדי כמה שנים לשלושה שבועות וחצי. מעולם לא הרגשתי ש"חזרתי למילואים", עד השנה. משמחת תורה תשפ"ד ועד שמחת תורה תשפ"ה, אני וחבריי לגדוד התותחנים שאני גאה לשרת בו צפויים להשלים בין 175 ל־200 ימי מילואים, תלוי בתפקיד המסוים שכל אחד מאיתנו ממלא. זה נשמע הרבה, אבל זה ממש לא הרבה יחסית לגדודים קרביים אחרים.
רבים מלוחמי המילואים של צה"ל ישלימו יותר מ־250 ימי מילואים בשנה הזאת, חלקם קרוב יותר ל־300. מאז הוקפצנו למחרת שמחת תורה כולנו מגויסים ונכונים לכל משימה גם כשאנחנו בבית. כל דיווח על התחממות בגבול הצפון, כל התבטאות על מלחמה שקרובה לפרוץ, מביאים אותנו לגשת שוב לצ'ימידן, לבדוק שהוא מכיל כל מה שדרוש לנו, ולוודא שאנחנו לא מפספסים שיחת טלפון או הודעת ואטסאפ הקוראת לנו להתייצב. מטעמי ביטחון מידע לא אוכל לספר כרגע על מעשינו השבוע, אך אנחנו ערוכים ומוכנים.
אל תטעו, כולנו נחושים ונכונים למשימה של הגנה על עם ישראל ומדינת ישראל. אבל בשיחות עם חבריי לגדוד, ובוודאי עם מי שכבר שירתו השנה 250 יום ויותר, עולה גם מועקה. היא נוגעת לנתק בין התחושות של חיילי המילואים בשטח ובין מי שמנהל את המערכת. בדרג המדיני, וברמות הכי בכירות של המערכת הצבאית, ניכרת אי הבנה של המצב הזה ושל המחירים הכבדים שהוא גובה. על אף ההערכה הרבה והכנה, וכל המילים היפות שאנחנו שומעים (שמגיעות מעומק הלב), בצמרת אין הבנה לנפשו של המילואימניק.
צמרת צה"ל מורכבת מקצינים בכירים שבחרו לקשור את חייהם במערכת הצבאית. כולנו מעריכים אותם על כך עד בלי די. אבל אנחנו המילואימניקים בחרנו אחרת. החיים שלנו לא מותאמים למציאות הצבאית, נשותינו לא בחרו להיות נשות קבע, וילדינו לא נולדו לחיילים. מרבית מקומות העבודה שלנו נכונים עדיין לשאת בנטל הזה יחד איתנו, אבל גם להם זה מתחיל להיות כבד. כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד, אך בשוק התעסוקה יש לרובנו תחליפים לא רעים וזה מתחיל להיות מלחיץ. דומה ששם למעלה יודעים את כל זה, אבל לא מפנימים את המשמעות.
במשך שנים העדיפה ישראל מלחמות קצרות. היו לכך סיבות רבות, אך אחת החשובות שבהן הייתה הצורך להסתמך על המילואים וההבנה שלהסתמכות הזאת יש מגבלות. דומה שכעת נפרץ הסכר ולמישהו שם למעלה נדמה שמילואימניק הוא חייל רגיל, ולא אזרח מגויס. ייתכן שבאמת לא נותרה לצה"ל ברירה, ואין מנוס ממתיחת יכולותיו של מערך המילואים עד הקצה, אך המחיר עלול להיות גבוה מדי. עלול להגיע הרגע, ואולי הוא קרוב מדי, שהמערך הנפלא הזה יתחיל להתפורר. לא מחר או מחרתיים, אבל מהר משנדמה. אם התלקחות אזורית גדולה תפגוש מילואימניקים שחוקים, שלא מסוגלים לשרת עוד, מדינת ישראל עלולה לגלות פער מסוכן בין גודלו של צה"ל "על הנייר", לממדיו של הצבא שערוך ומסוגל להגן עליה בשדה הקרב הממשי.
