מדינת ישראל מתנהלת כבר כמה שנים רצופות במצב של הפרות סדר ציבוריות נרחבות שהפכו לחלק מהחיים של אזרחי ישראל, במסגרת המאבק המתגלגל בממשלה בעילות שונות.
חסימות כבישים – אופן מחאה שבעבר הלא מאוד רחוק נחשב עבירה פלילית חמורה שהגיעה עד מעורבות שב"כית במניעתה ומאסרים בפועל – הפכו לעניין כה מנורמל, שתמונות של פינוי חוסמים מביאות בהיפוך אבסורדי לתלונות נגד המשטרה. גרפיטי על כבישים או על קירות, מדורות על ובסמוך כבישים, גניבת רכוש לטובת מיצגים, פריצה וחסימת משרדי ארגון מהצד הפוליטי הנגדי – הכל מותר, הכל בסדר, הכל מנורמל.
כשהחריג מתרחש, ואחד מאותם נסיכי מחאה מעוכב לכמה שעות, או, רחמנא לצלן, ישן לילה בתחנת משטרה, הרשת גועשת על "משטרת בן גביר" ו"קריסת הדמוקרטיה" שבעצם הניסיון הוא לשמור על החוק, ולאפשר לאזרחי ישראל חיים תקינים. כתבות על המרטירים שנאלצים לחוש את טעמו של החוק ימלאו את האתרים, ונהי בלתי נגמר של מי שבטוחים שהחוק לא רלוונטי לגביהם, כי המחאה שלהם כל כך צודקת, ימלאו את כל הספקטרום. כשמקרה אחד הידרדר עד כדי פריצה המונית לתחנת משטרה ו"חילוץ" העצור, לא נשא איש מהמעורבים בהשלכות משפטיות כלשהן.
הזכות של אזרחי ישראל לסדר ציבורי בסיסי, לוויכוח פוליטי שמתנהל במילים ובשכנוע ולא בהפעלת כוח וגרימת סבל, הייתה למרמס. כלל המערכות התגייסו בשביל להסביר לנו במילים מלומדות שמחאה לא יכולה להתקיים ללא הפרת הסדר הציבורי, כאילו מחאות ענק אפקטיביות לא התקיימו בעבר בלי לנקוט באופן נרחב בכלים כאלה, או לחילופין, התנהלו מתוך ידיעה שמי שיבחר בדרך של מרי אזרחי להשתמש בכלים כאלה, יעשה זאת מתוך מודעות מלאה לכך שישלם על פעולות אלו מחיר.
אך ראו זה פלא, לא אלמן ישראל. דווקא בתקופה בה היה נדמה שנפרצו כל הגבולות, קרן אור של שמירה קפדנית על הסדר הציבורי נצנצה בחיינו. אויבת העם והסדר הציבורי, האישה המסוכנת בת ה-72 שפי פז, מי שהעזה להיאבק לא למען הנושאים שברשימה המותרת, אלא למען העתיד הדמוגרפי של מדינת ישראל כולה, מי שאוזלת היד של המדינה ושרשרת פסיקות שערורייתיות הפכו את השכונה בה היא חיה למקום בו יהודים ישראלים הם מיעוט נרדף, תמצא את עצמה בקרוב מרצה מאסר בפועל על מאבקה, שלא התקרב אפילו לעוצמות המאבק והפרת הסדר הציבורי של המאבק שמנגד.
כמובן שבשלב זה יפציעו כל אותם אלו שידקדקו עם אופן המעשים הספציפי של שפי פז לעומת מעשים שעשו אחרים, או באופי התנהלותה המתריס במהלך המשפט (התרסה שהיא מובנת מאוד, נוכח כל האמור) או בנוגע לסיבת המאבק שלה, אך בסוף, השורה התחתונה היא כה מהדהדת עד שאי אפשר לזייף אותה: שפי פז תרצה מאסר בפועל (בנוסף למאסר על תנאי שינטרל אותה ממחאות לתקופה ממושכת) על מעשים שכשהם נעשים על ידי הצד השני, במאסות אדירות, אינם מעוררים גם פיהוק.
שורת המחץ "בתגובה עצרה המשטרה את שפי פז" הפכה כבר להלצה עגמומית בימין, שראה שנוצרים שני מעמדות למחאות במדינת ישראל – מחאות שעליהן ישולם מלוא המחיר, ומחאות חסרות גבולות שאסור אפילו לפנות כדי להשיב את הסדר הציבורי. פסק הדין כנגדה, והרדיפה אותה היא עוברת, היא בושה למערכת החוק הישראלית, ובושה לכולנו.
מותר לרשויות האכיפה ולבתי המשפט לבחור בגישה אנארכיסטית, בה כל מחאה היא מותרת, והאכיפה היא למקרי אלימות קיצוניים בלבד. מותר להם גם לבחור ההפך, בגישה דרקונית בה הסדר הציבורי נשמר בכל מחיר ובקפדנות, וכל הפרעה לקיומו תיפגש בקיר ברזל אכיפתי. אבל צריך לבחור. והבחירה של המערכת בשנים האחרונות הייתה אנרכיה לאנשים מסוימים, ויד ברזל לאחרים.
ככה לא נראית דמוקרטיה. ככה לא נראית אכיפה. ככה נראית מערכת נקמנית, שלא מנסה לשמור על החוק, אלא רק על עצמה. המאסר של שפי פז הוא אות קין על המערכת.
