צרפת קראה הלילה (ג') לכנס את מועצת הביטחון כדי לדון במצב בלבנון ובהסלמה. גם ארה"ב הביעה תקווה כי האירועים לא יתפתחו לכלל מלחמה כוללת. במקומות אחרים בעולם, כמו בסין, נשמעים גם גינויים. באיראן מושמעים הרהורים והתבטאויות בנושא חזרה להסכם הגרעין או לפחות למשא ומתן בעניינו.
כל אלה הם עניינים חשובים מבחינתה של ישראל, למרות שהדיון הציבורי והפוליטי מתרכז, איך לא, בספירה כמותית של מספר ההתקפות האוויריות שביצע חיל האוויר בלבנון. 1600 נכון לכתיבת שורות אלה.
חשוב להזכיר: אין חיל אוויר בעולם שהכריע מלחמה לבדו. יותר מכך, הזיכרון האנושי והישראלי הוא כה קצר עד שאיש אינו זוכר איך רמטכ"ל אחד קטן ניסה להכריע את חיזבאללה דרך חיל האוויר הגדול במלחמת לבנון השנייה, וכמובן כשל כישלון חרוץ. בסוף הוא מצא עצמו על ספסלי ועדת החקירה, ובסוף בסוף על האספלט בקפלן מחפש טיפות אחרונות של תשומת לב.
גם הסטטיסטיקה מטעה, וצריך להיזהר בפרשנות. אמנם חיל האוויר השמיד, כך לפי פרשנים מסוימים, מחצית (?) ממספר הרקטות של חיזבאללה, אבל לו היו לחיזבאללה שתי רקטות היינו יכולים להירגע ולנוח. הבעיה היא שארגון הטרור התחיל את המלחמה עם 100,000 או 150,000 טילים ואפשר לעשות הרבה מאד נזק גם עם 50,000 אלף. ישראל אינה הולכת להכריע את חיזבאללה בכוח הנשק האווירי וגם אינה מסוגלת לעשות זאת. ממש לא.
אין ספק שיותקפו עוד מטרות ונתענג על עוד תמונות. אבל זו לא הכרעה צבאית. ישראל הולכת לקומבינציה של פעולה צבאית מוגבלת (מוגבלת כי נכון לרגע זה היא לא כוללת מהלך קרקעי כלשהו, רק איום במהלך שכזה) עם פעולה מדינית רחבה.
הרעיון הוא לכבות את התבערה בלבנון דרך פיצוץ מבוקר, כשם שמכבים שדות נפט בוערים. לשם כך ישראל זקוקה לרעש ולסוג של כאוס מבוקר. חילופי אש עם חיזבאללה שיובילו להתגייסות בינלאומית. ולכן הסיפור הצרפתי שבו פתחתי והסיפור האמריקני הם כל כך חשובים, כי ללא המהלך המדיני להסדרה ישראל עלולה להיוותר במלחמת התשה מול אויב שאיבד 50 אחוז ממחסני הנשק אבל יש לו די הרבה כדי להמשיך ולטווח את כלל המדינה, לפגוע בכלכלתה ובשגרת החיים שלה. או אז עלולים החיוכים להתחלף בסוג של עגמומיות שמזכירה בדה ז'ה וו את המלחמה ההיא עם הרמטכ"ל ההוא.
כדי ליצור את "הכאוס הממנף" ישראל צריכה להמשיך ולייצר אש, ועכשיו אנחנו ממש רק בתחילת הדרך כי אש תיענה באש. כרגע, ישראל נמצאת במרוץ שבו יש שני מסלולים מקבילים שיצטרכו להיפגש מתישהו: מסלול האש והמסלול המדיני.
צריך להוסיף לעניין עוד עניין חשוב. לא מן הנמנע כי ישראל תצטרך להרחיב ולהחריף את הכאוס הממנף. ישראל מזהה את חוסר המוכנות של איראן להצטרף למערכה והיא מזהה את הנכונות של וושינגטון ללכת להסדרה אסטרטגית במזרח התיכון עם האיראנים, הסעודים והאמירתים שחתמו איתם אתמול על הסכם שיתוף פעולה חשוב. ולכן לא מן הנמנע כי במסגרת הרעיון האופרטיבי הנוכחי ישראל תחתור להדליק אבוקות נוספות מעבר ללבנון – גם מול איראן, כדי לגרור את האמריקנים לתוך המדורה הגדולה הזו.
ישראל החליטה לאמץ את הרעיון המרקסיסטי, שככל שיהיה רע יותר במזרח התיכון כך יהיה טוב יותר לישראל. או בניסוח אחר – שתי רכבות הדוהרות האחת כלפי רעותה הן הזדמנות לגאולה אמיתית.
מצד אחד זה חתיכת הימור. יכול להיות מצב שבו המערכת הבינלאומית ואיראן לא בולעות את הפיתיון ואז נישאר, כמו במלחמה ההיא ב-2006, עם מלחמת התשה נוראית ועם תרחיש של מהלך קרקעי של "אין ברירה" מבחינת הצבא.
מצד שני סוף סוף יש פה איזה יצירתיות אופרטיבית אסטרטגית שמצליחה אגב גם לגייס את דעת הקהל הישראלית שמוחאת כפיים בסיפוק רב.
מצד שלישי, צריך לזכור, זו רק ההתחלה ולכן אל יתהלל חוגר כמפתח. אפשר לחייך אבל לא בפה מלא שיניים וודאי שלא לצחוק בקול רם מידי.
