1. מכתביהם של שופטי בית המשפט העליון, שבהם הצהירו על הסרת מועמדויותיהם לכהונת נשיא ומשנה לנשיא בית המשפט העליון, היו צפויים. רגע אחרי ההודעה המפתיעה של השר לוין כבר העריכו כל כתבי המשפט שכך יעשו השופטים, והערכתם לא התבדתה. אולם, מתברר שעל אף שמדובר בעיקרו של דבר בצעד טקטי, שר המשפטים לוין לא מוכן לוותר. בתגובה למכתבי השופטים נמסר מסביבתו של השר, כי "החוק ברור מאוד, ולא מאפשר לשופטים להסיר את מועמדותם. השר מתכוון לדון בהתנגדויות הרבות שהוגשו ביחס לכל המועמדים. שליחת המכתבים הקולקטיבית, שנעשתה אחרי לחץ שהופעל במאורגן על השופטים להסיר את מועמדותם, מפיצה לכל עבר ריח רע של שיבוש חמור של הליכי הבחירה. שוב ראשי המערכת אינם בוחלים בכל אמצעי פסול כדי לפנות דרך למועמד שהמערכת סימנה. השר לא יאפשר את הניסיון לשלול מהציבור את מעט הזכות שעוד נותרה לו, להביא לדיון את כלל המועמדים ולשמוע את ההסתייגויות וההתנגדויות ביחס אליהם".
במערכת בתי המשפט לא נותרו חייבים, ובתגובה שפרסמו מטעמם הכחישו כל לחץ שהופעל על השופטים המכהנים להצהיר על הסרת מועמדותם, "בניגוד לדברים שצוינו לא הופעל לחץ כלשהו לרבות לחץ מאורגן כנטען על מי מהשופטים להסרת מועמדות ועל כן הטענה בדבר שיבוש הליכי הבחירה מופרכת. מכתבי השופטים נשלחו על ידם באופן עצמאי". אולם, בתגובה לא נכללה התייחסות לטענה המשפטית העקרונית, לפיה שופט איננו יכול להסיר את מועמדותו לקידום בתוך מערכת בתי המשפט, אף אם הוא איננו מעוניין בקידום שכזה. ובאמת, האם שופט לא יכול להתנגד לקידומו?
2. עיון בלשונו היבשה של החוק ובלשון כללי השפיטה מלמד שלמעשה לשופט מכהן אין כל תפקיד וכל מעמד במהלכים לקידומו. מי שאיננו שופט ורוצה לכהן כשופט חייב לעשות לשם כך צעדים אקטיביים מסוימים, אך מי שכבר מכהן לא חייב להיות חלק מתהליך קידומו. אין שום שלב בתהליך שבו ללא מעשה מסוים של המועמד הוא לא יתמנה, ואין שום הנחייה, בחוק או בכללי השפיטה, מה עושים במצב שבו המועמד לא מעוניין להיות מועמד. אך האם זה אומר ששופט שלום, למשל, יכול למצוא את עצמו יום אחד שופט מחוזי על אף שהוא לא מעוניין בכך בכלל?
3. אם מציגים את השאלה כך, ברור שזו קושיה תיאורטית. מספר השופטים שמעוניינים בקידום גבוה משמעותית ממספר התקנים הפנויים בערכאות הגבוהות יותר, וממילא תמיד יהיו די שופטים ראויים שמעוניינים להתקדם. קשה להאמין שמאן דהוא יתעקש לקדם שופט ראוי שאיננו מעוניין על פני שופט ראוי כמוהו שכן מעוניין להתמנות לערכאה או תפקיד גבוהים יותר. אך מה קורה במצב שבו עצם המועמדות היא היא המטרה, ולא המינוי שבסופה, כפי שקרה במקרה שלפנינו? האם יו"ר הוועדה לבחירת שופטים רשאי, למשל, להורות לקיים דיון מפורט בעניינו של השופט חאלד כבוב, בעקבות ההחלטות הקשות שנתן בעניינו נציב תלונות הציבור על שופטים, בטענה שהוא מועמד לכהונת נשיא בית המשפט העליון? ספק אם עמדת שר המשפטים, לפיה שתיקת המחוקק משמיעה "הסדר שלילי" (כלומר לא מאפשרת הסרת מועמדות, וממילא מאפשרת קיום דיון בעניינו של שופט שהוא "מועמד בעל כורחו"), מחזיקה מים. ניתן להעלות שורה ארוכה של נימוקים משפטיים כבדי משקל, החל מנימוקים חוקתיים (חופש העיסוק, למשל) ועד לנימוקים טכניים (חוסר תוחלת בבחירת מועמד שרשאי עקרונית להתפטר משיפוט אם אינו מעוניין במינוי) נגד גישת השר לוין.
4. אולם, כל הנימוקים הללו לא יעזרו לשופטים, משום שספק רב אם הם יוכלו לכפות בנושא הזה את עמדתם על השר לוין. אכן, בית המשפט העליון הוא לכאורה כל יכול, אך שופטיו עשויים למצוא את עצמם בסיטואציה בלתי אפשרית. מן הסתם לא יהיה קשה למצוא את העמותה שתעתור לבג"ץ בעניין זה נגד השר לוין וכוונותיו. אולם, מה עושים עם עתירה שבה ספציפית כל שופטי בית המשפט העליון נמצאים בניגוד עניינים אישי ממשי? שהרי פסיקת בג"ץ בנושא הזה תשפיע ישירות על כל אחד ואחד מהשופטים ברמה הכי אישית, לא רק באופן מוסדי כמו בעתירות רגילות הנוגעות לוועדה לבחירת שופטים.
לכאורה יש לשאלה הזו פתרון בדמות כלל הצורך (סעיף 77א(א3) לחוק בתי המשפט) הקובע כי "שופט רשאי לשבת בדין אם העברת הענין לכל שופט אחר לא תשנה את עילת הפסלות", אך האם יהיה בכך די כדי להכשיר ציבורית דיון כזה? ואולי בכוונת מכוון טמן השר לוין את המלכודת הזו לשופטי בית המשפט העליון?
