איך זה שהרבנות הראשית מוציאה מרבנים איכותיים את החלק הרע, במקום את המיטב? איך זה שבמרוץ לכס הנכסף רבנים מוכנים לחצות כל קו אדום, ולא שמים לב שכבודם וכבוד הרבנות גם יחד מושפלים עד עפר? ואיך זה שבשורה התחתונה גם הרבנות עצמה, על רבניה הנבחרים, מתפקדת הרבה פחות טוב ממה שאפשר היה לצפות מהרבנים הללו?
איך זה שהפוליטיקה הישראלית מוציאה מהפוליטיקאים שלנו את הצד הרע שלהם? חלק מהמנהיגים הפוליטיים שלנו הם המיטב שגידלה החברה הישראלית. לולא היו בפוליטיקה, הם בדיוק האנשים שאליהם היינו פונים כדי שייכנסו לפוליטיקה ויושיעו אותנו. למה הפוליטיקה שלנו הופכת אותם לזאבים רעי מזג, שמצטיינים בעיקר בגידופים ובתככים?
איך זה שמערכת החינוך שלנו כל כך בינונית, בעוד המורים שלנו הם בדרך כלל אנשים מדהימים? למה ההישגים של תלמידינו נמצאים במקום נמוך כל כך בכל השוואה בינלאומית? למה נראה שהאנרגיה של המערכת מנותבת לעימותים בין ארגוני המורים למשרד החינוך, ולפעמים סתם למבוכים ביורוקרטיים חסרי תוחלת?
אפשר להמשיך ולמנות עוד ועוד דוגמאות; ולמערכת המשפט הכושלת שלנו בהחלט שמור מקום של כבוד ברשימה הזו. לכל הדוגמאות הללו יש מכנה משותף אחד: המוסדות הממשלתיים שלנו מתפקדים הרבה פחות טוב ממה שאפשר היה לצפות מהאנשים שמאיישים אותם.
זו אינה חידה עלומה וחסרת פשר: בכל העולם מוסדות ממשלתיים אינם יעילים במיוחד, ובדרך כלל גם אינם אהובים במיוחד. אך על כך אפשר להוסיף שלישראל יש בעיה מיוחדת בהקשר הזה: אנחנו עם עתיק שיש לו מדינה צעירה. יש לנו ניסיון עצום בקיום קהילתי, ואין לנו כמעט ניסיון בקיום מדיני. לפני אלפי שנים הקימו אבותינו את מערכת החינוך הקהילתית הטובה בעולם, אך רק לפני 76 שנים הקמנו את משרד החינוך. המערכות הממלכתיות שלנו פשוט לא מספיק טובות.
מהאבחנה הזו נגזרות שתי מסקנות. קודם כל, בכל מקום שבו אפשר לצמצם את תפקידה של הממשלה – מוטב לעשות זאת. הדוגמה הבולטת ביותר היא מערכת החינוך. אם יהודים יודעים להקים בתי ספר מעולים, אבל המדינה היהודית מתקשה בזה, צריך לבזר כמה שיותר סמכויות מהבירוקרטיה הריכוזית של משרד החינוך אל הקהילות והרשויות המקומיות. זה נכון גם בתחומים אחרים: אם הרבנים הם בדרך כלל אנשים מרשימים, אך הרבנות הראשית הרבה פחות, צריך להעביר כמה שיותר סמכויות לרבנים המקומיים.
אך הפתרון הזה, לצערי, אינו מספיק. הוא לא יועיל, למשל, לגבי הצבא. הרי גם בצה"ל ראינו בדיוק אותה תופעה: המטכ"ל כשל, אמ"ן חלם, הקצינים הבכירים לא הצליחו למנוע את הטבח – וחיילים פשוטים עצרו בגופם את רוצחי הנוחבה, שהיו בדרכם לתל אביב ולירושלים. אבל את הצבא אי אפשר לבזר או להפריט; אי אפשר להפוך את חטיבות החי"ר שלנו למיליציות עצמאיות, כי אז המכות המסורתיות בין גולנצ'יקים לצנחנים בתחנה המרכזית בסופי שבוע היו הופכות למשהו קיצוני הרבה יותר.
במקביל לביזור הנחוץ, אין לנו ברירה אלא לשפר מאוד את המוסדות הממלכתיים שלנו. הם צריכים להיות רזים יותר, פחות ריכוזיים, אבל גם הרבה יותר איכותיים. המערכת הפוליטית שלנו בנויה באופן שקשה למצוא לו מקבילה בעולם: בחירות יחסיות לגמרי, עם בית מחוקקים אחד. זה לא עובד, וצריך לחשוב מה אפשר לשנות. אולי בחירות אזוריות במודל מסוים, או אולי בית עליון, מעין סנאט.
בוואקום שנוצר היום במערכת הפוליטית הכתירו עצמם השופטים לבית הלורדים הישראלי – מה שמנוון את הכנסת ואת בית המשפט גם יחד. שניהם צריכים תיקון יסודי. גם אלו שמתנגדים בתוקף לרפורמה של לוין, מודים בשיחות פרטיות שחייבים לתקן את מערכת המשפט. משרד החינוך נשען על מבנה ארגוני מתקופת המנדט, עם חלוקה ארכאית למחוזות ולאגפים, וחייבים לא רק לבזר אותו, אלא גם לארגן מחדש באופן יעיל.
את הרבנות הראשית חייבים לבנות אחרת, כי במבנה הנוכחי אין לה שום עתיד. קשה להבין למה רבנים חשובים מתחרים בכזה להט על הזכות לעמוד בראשה של מכונה בירוקרטית חלודה ולא אהודה. ולגבי צה"ל – אוי, צה"ל – ברור לכולנו שדרוש בו תיקון עמוק. כאשר מפקדי הצבא מתחמקים באופן שערורייתי ממבקר המדינה, אפשר להניח שהם יודעים למה הם כל כך פוחדים מביקורת. אבל לנו אסור לפחד ממנה. משהו השתבש מאוד בכל המוסדות הרשמיים שלנו. גם הנהג הטוב בעולם יתקשה לנצח את יריביו, כאשר מכריחים אותו לנהוג בסוסיתא.
